אילן, פרופ’ אליעזר

נולד בדרזדן, גרמניה ב1915
עלה לארץ ישראל ב 1937
נפטר בירושלים ב 1982
ניהל את התחנה לטיפול בילד ובנוער, לימים- התחנה ע”ש אילן, במשך 30 שנה

היה מזכיר החברה האנליטית בשנים 1962-1974
היה יו”ר ועדת ההוראה ומנהל המכון בשנים 1976- 1984

:באתר
דברים של בניו
הקלטת דבריו במסיבת הפרידה מן התחנה
מתוך כתב העת ״חוות דעת״: פסיכולוגיה של ילדים בתקופת חרום
כתביו

אבא שלנו – פרופ’ אליעזר אילן  1915-1982
(נכתב ע”י בניו, גבי ומיקי אילן)

אבינו אליעזר אילן (לשעבר מנדלבאום) נולד בחורף 1915 בדרזדן שבגרמניה כבן יחיד לאחר 5 בנות, למשפחת מנדלבאום  שהיגרה לגרמניה מקרקוב שבפולין. אביו אברהם מנדלבאום היה חרדי, למד בישיבה גבוהה לפני הגירתם, והיה גבאי בקהילה. כשאבא נולד, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, היה אביו מגוייס לצבא הקייזר וילהלם ונלחם בחפירות למען גרמניה. למשפחה היתה חנות ללבני נשים, אך החנות לא סיפקה פרנסה מספקת ואימו של אבינו היתה נוסעת לירידים מרוחקים למכור שם את סחורתה.
אבא לא הכיר כמעט את אביו, שחזר מהמלחמה חולה ונפטר כשאבא היה בן 4 בלבד. הוא גדל בבית עם 6 נשים: אימו ו 5 אחיות שהקטנה שבהן היתה גדולה ממנו ב 6 שנים.
בגיל 13 שלחה אותו אימו לפרנקפורט, לגור עם אחותו הבכירה ועם בעלה, כדי שיקבל חינוך דתי טוב יחד עם לימודי חול ברמה גבוהה.
חייו בבפרנקפורט בבית החרדי והקפדן, בניתוק מאמו ומאחיותיו לא היו קלים. בשלב מסויים התוודע לציונות, וגם “התפקר” למגינת ליבם של אחותו וגיסו. בגיל 17 נטש את ביתם, ועבר לגור ב”בית החלוץ הציוני” שם ובמהרה היה מדריך בתנועת הנוער Werkleute (“אנשי המעש”), חוויה שהשפיעה עמוקות על חייו. להפצרותיה הנמרצות של אמו לא נטש את לימודיו התיכוניים כפי שהתכוון לעשות (“בארץ דרושים עובדי כפיים ולא פרופסורים”) ואף סיים את בחינת הבגרות בהצטיינות וזכה למילגה באוניברסיטה, מילגה שלא מימש מעולם: באותה שנה, 1933, עלו הנאצים לשלטון, ואבא עבר לברלין “לבית החלוץ” שם. יחד עם חבריו לתנועת הנוער, החל ללמוד נגרות כדי להכשיר עצמו לעבודה יצרנית בארץ ישראל. הוא שימש כמדריך באותו בית החלוץ ובמקביל היה פעיל בהנהגת התנועה והרבה לנסוע לאירועים ולהרצות בהם בנושאי התנועה והציונות. הלחץ והאינטנסיביות ועבודת הנגרות הקשה נתנו בו את אותותיהם ובמהלך שהותו באותו “בית חלוץ” חלה במחלת כיב הקיבה ממנה סבל כל חייו, היה מאושפז מספר חדשים בבית חולים, לכן לא עלה ארצה ב 1935 עם חבריו שהקימו את קיבוץ הזורע ואת הנגריה שם הקיימת עד היום, אך שמר איתם קשר חברי כל השנים לאחר מכן.
עם עליית חבריו ארצה חזר אבא ל”בית החלוץ” בפרנקפורט, הדריך ואח”כ ניהל את בית החלוץ, והחל לשמוע שיעורים בחינוך ובפילוסופיה בבית הספר הגבוה לחוכמת ישראל ע”ש שמשון רפאל הירש, מקום שהיה תחילה בית ספר להכשרת רבנים רפורמים, אך לאחר שכל המרצים היהודים גורשו ע”י הנאצים מהאוניברסיטאות הגרמניות, הפך למעשה לאוניברסיטה היהודית, עם מרצים בעלי שם עולמי כמו מרטין בובר. לצדו ישב על ספסל הלימודים יוסף בורג, לימים שר הפנים במדינת ישראל. באותה תקופה, כשהיה ברור שאין עתיד ליהודים בגרמניה ושיש לברוח משם לאן שרק  אפשר, הוצעה לאבא מלגה ללמוד רבנות רפורמית בסינסינטי שבארה”ב, אך הוא לא היה מוכן לוותר על עלייה ארצה ודחה את ההצעה, והעדיף להמשיך לשבת בגרמניה תחת השלטון הנאצי ולנסות להשיג מלגה שתאפשר לו לעלות לארץ ישראל.
לבסוף, בעזרת קרן של שוקן, השיג מלגה ללמוד “בבית המדרש למורים עבריים על שם דוד ילין”  הלוא הוא סמינר בית הכרם שבירושלים. על סמך מלגה זו קיבל “סרטיפיקאט” שאיפשר לו לעלות ארצה, והוא עלה ב 1937. הוא התקבל בשמחה בקיבוץ “הזורע” על ידי חבריו לתנועה והחל לעבוד שם בנגרות. אולם לאחר מספר חדשים נוכח כי מצבו הגופני אינו מאפשר לו להתמיד בעבודה זו והוא החליט לעזוב את הקיבוץ ולהגשים את ייעודו כמורה וכמחנך. הנגרות נשארה תחביבו לשעות הפנאי לאורך חייו, והוא הפליא לבנות בשעות אלה, במקצוענות ייקית, רהיטים המשמשים אותנו עד היום.
כנדרש השלים בחינות בגרות בתנ”ך ובמקצועות עבריים, ללא הנחות או הקלות לעולים, כי לא יעלה על הדעת שמורה עברי לא ידע תנ”ך וספרות עברית על בוריים. כשסיים את הבחינות החל ללמוד בסמינר בית הכרם בירושלים בניהולו של פרופ’ בן ציון דינור. באותה תקופה גם נישא (לראשונה) והוא ואשתו גרו במוסד פנימייתי שקלט את “ילדי טהראן”, אותם ילדי שואה שעברו זוועות שקשה לתארן והגיעו מפולין לבדם במסלול יסורים דרך רוסיה לטהראן ומשם הובאו ארצה. עבודתו עם ילדים אלה היתה חוויה מטלטלת ומפרכת שעצבה את דרכו כמחנך וכמטפל בבני נוער. מעט מחוויותיו מתקופה זו ואחריה תעד לימים בפרסומיו, שני מקרים מתוארים גם בספרו בעברית “פסיכותרפיה בילדים ובני נוער”.
נישואיו הראשונים לא עלו יפה ובני הזוג נפרדו לאחר שלוש שנות נישואין, בלא ילדים.
עוד בהיותו בבית החלוץ בגרמניה התוודע, לגמרי במקרה, לספר “מבוא לפסיכואנליזה” של פרויד, הספר הלהיב אותו והוא החליט שהוא רוצה ללמוד את הנושא לעמקו, ולשלבו בחינוך.
השילוב של חינוך ופסיכולוגיה נראה לו מרתק, ובמקביל ללימודיו  בסמינר למורים החל לעבור הכשרה בפסיכואנליזה ע”י דר’ איטינגון, תלמידו של פרויד שעלה ארצה והקים את המכון הפסיכואנליטי בירושלים והיה מעוניין לקדם את הנושא בקרב מחנכים בארץ. הכשרתו בפסיכואנליזה כללה בשלביה האחרונים גם עבודה טיפולית בהדרכת אנליטיקן – מדריך.
כשסיים את לימודיו התקבל והחל לעבוד כמורה טיפולי במוסד בני ברית בירושלים, גם שם עם “ילדי טהראן” – ובמקביל החל גם לטפל במבוגרים מחוץ למוסד.
באותם ימים קמה מדינת ישראל ופרצה מלחמת השחרור. במלחמת השחרור שירת בירושלים, תחילה כחובש קרבי והשתתף בכיבוש תחנת הרכבת ואבו-טור, ובהמשך הוצב כפסיכולוג בצבא. בהפוגה הראשונה במלחמה גם הכיר את אשתו השניה, היא אמנו חנה לבית בר, והם נישאו כשהוא במדים. באותה עת, כפי שעשו רבים באותה תקופה בהשראת בן גוריון, גם עיברת את שם משפחתו ממנדלבאום לאילן.
בתחילת שנות החמישים החל ללמוד לתואר שני בפסיכולוגיה, תואר ראשון אוניברסיטאי לא היה לו אך הוכרו לימודיו  בסמינר , במכון הפסיכואנליטי ובבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל כמקבילים לתואר ראשון אוניברסיטאי. הוא החל לעבוד בתחנה לטיפול בילד ברח’ החי”ש בירושלים בניהולו של ד”ר שמואל נגלר וכששמואל עבר לחיפה מונה אבא למנהלה, תפקיד שמילא כ 30 שנה עד פרישתו לגמלאות, ושלאחר מותו נקראה על שמו, בין היתר בזכות מאמצי ממשיכו בתפקיד רמי בר גיורא.
במקביל לעבודתו בניהול התחנה החל ללמד במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, המשיך להיות יועץ במוסד בני ברית ולעבוד עבודה פרטית. יש לציין שהקפיד שהעבודה הפרטית תהיה עם מבוגרים בלבד כאשר העבודה בתחנה לטיפול בילד היתה עם ילדים בלבד. כך מנע כל חייו אפשרות של ניגוד אינטרסים בין העבודה הפרטית והציבורית.
מתחילת דרכו היה חבר פעיל במכון הפסיכואנליטי, מילא בו תפקידים שונים ואף כיהן בו מספר שנים כיו”ר. במהלך עבודתו נשלח להשתלמויות מטעם אירגון הבריאות העולמי באנגליה ובצרפת והשתתף בכנסים בינלאומיים באירופה ובארה”ב, ובתחילת שנות השבעים  גם סיים את תואר ה PhD באוניברסיטה העברית, דבר שלא התפנה להשלמתו קודם לכן .
שנים אחדות לפני מותו הוענקה לו פרופסורה מטעם האוניברסיטה העברית. במהלך חייו פרסם מאמרים מקצועיים רבים ושני ספרים.
בראש ובראשונה התעניין אבא בבני אדם. לא כחוקר או כמדען מרוחק, אלא במצוקתו וברצונותיו של האדם שמולו, במטרה אמיתית וכנה לעזור לו.
היתה לו יכולת נדירה לשאול אנשים את השאלות הישירות והאינטימיות ביותר, (גם את מי שחש במצוקתם ולא היו בטיפולו), ולהקשיב להם מתוך עניין אמיתי ועמוק.
ואנשים חשו בזאת, נתנו בו את אמונם וחשפו בפניו את צפונות לבם וענייניהם הכמוסים ביותר. והוא לא אכזבם. ככל שאנו יודעים מעולם לא ניצל את יכולתו זו למטרות זרות. היו לו עקרונות אתיים חזקים מאד ומניפולציה בבני אדם היתה תועבת נפשו. היו לו חוש הומור רב, אך תמיד מן הסוג האוהב והקשוב ולא מן הסוג הפוגע. והיתה לו שליטה עצמית חזקה: אנו לא זוכרים כמעט ארוע בו יצא ממש מכליו.
בין ידידיו נמנו חברי נעוריו מגרמניה וגם אנשי רוח בירושלים. מעולם לא התנשא, לא חיפש שררה או כיבודים והתרחק מפרסום ומעתונאים כמפני אש.
אבא השפיע מאד גם על בני המשפחה, קרובים כרחוקים, והתעניין בהם מאד, לא באופן שטחי אלא בבעיות הקשות האמיתיות עמן הם מתמודדים בחייהם וניסה לסייע להם ככל שהיה יכול. היה לו קשר חזק מאד לאמנו ולנו, בניו. בבית דיברנו על הכל בפתיחות רבה ולא היו נושאים שהם טאבו. למרות שעבודתו היתה מרכז חייו היה איש שיחה רחב אופקים ובעל ידע נרחב ואיש משפחה מסור. בילינו שעות רבות יחד בשיחות מעמיקות ומרתקות על כל נושא שבעולם אך בעיקר על היסטוריה ופילוסופיה ויצאנו לחופשות רבות יחד ולטיולים שלא ישכחו בארץ ובחו”ל.
למרות שנטש את הדת בגיל צעיר – פינה מיוחדת שמורה היתה בלבו לדת ולמסורת: בכל ערב שבת נערך בבית קידוש וזימרנו שירי שבת. בילדותנו הקריא לנו מסיפורי התנ”ך וכשבגרנו קצת ישב עמנו מדי שבוע לקרוא יחד מ”פרקי אבות” ולדון במדרשים. בקיאותו בתנ”ך ובמסורת ישראל, בצד בקיאותו בפילוסופיה כללית היתה מדהימה, אך כוחו האמיתי היה ביכולתו לעשות אינטגרציה ערכית של הטוב שבכל המקורות הללו, ולהעביר זאת בדרכו הנעימה והפתוחה הלאה אלינו. שנים רבות הלך בחגים ואנו עמו, לבית הכנסת “אמת ואמונה” של הציונות הדתית המתונה, מבית מדרשם של בובר ופרופ’ סימון מ”ברית שלום”.  בערוב ימיו התקרב לדת עוד יותר ואף התעניין בקבלה ובספר הזהר.
היה פסיכואנליטיקן אדוק כל חייו המקצועיים: העריץ את פרויד וטיפל במטופליו לפי תורתו. תמונתו של פרויד היתה תלויה מעל שולחן עבודתו  וכתביו וכתבי פסיכואנליטיקנים ממשיכי דרכו בגרמנית ובשפות נוספות מילאו את מדפי חדר עבודתו בבית וגם בתחנה. בענין פרויד היה קנאי: אסכולות אחרות בפסיכולוגיה נדמו בעיניו ככפירה בעיקר, כנסיון חסר בסיס לקיצור דרך וכרמאות ממש. הדבר הרע ביותר שיכול היה לומר על קולגה היה “ביהיביוריסט” – לאמור בור, מאחז עיניים ושרלטן…
עבודתו היתה מרכז חייו והוא התייחס אליה ואל מטופליו במסירות נפש ובמשמעת עצמית קפדנית. היה ישר כסרגל, ועם זאת מקרין פתיחות, כנות ורצון להבין ולעזור, הכל יחד עם דוגמא אישית אמיתית. אוהב ואהוב ע”י בני משפחתו, עמיתיו ומטופליו וכל הסובבים אותו.
משמעת עצמית היתה גם בכל אורחות חייו: היה נוהג לקום בכל יום לפני 6 בבוקר ולהתעמל, כולל עמידת ראש שלמד בשנות החמישים ממשה פלדנקרייז בעקבות בן גוריון.
אבא נפטר פתאום מדום לב בגיל 67, בעת התעמלות הבוקר, כשהוא עוד במיטב כוחו, אמנם לאחר פרישתו לגמלאות מעבודתו בתחנה ובמשרד הבריאות, אך כשהוא בשיאה של עשייה. השאיר אחריו עשרות רבות של מתגעגעים – בני משפחה, חברים, חברים למקצוע תלמידים ומטופלים.
מאז מותו נערך מדי שנה כנס על שמו בתחנת אילן ומסורת זו נמשכה 28 שנים. כנסים אלה כללו הרצאה מקצועית מרכזית ומפגש חברים ונטלו בהם חלק מאות משתתפים, עמיתיו למקצוע שעבדו עמו לאורך חייו ובעיקר עובדי התחנה לדורותיהם – אלה שעבדו עמו והכירוהו, צעירים שרק שמעו עליו וקראו את ספריו, וגם בני משפחתו – אמנו עה”ש ואנו, בניו.

חבל על דאבדין ולא משתכחין
תשע”ה  –  2015

הקלטת דברי פרופ’ אליעזר אילן במסיבת פרישה

לאליעזר אילן היתה השפעה גדולה גם על קהילת אנשי המקצוע, בתחנה לטיפול בילד ובמכון הפסיכואנליטי )ר’ “ענפי אילן, ילדות והורות, עיונים בסוגיות קליניות ותיאורטיות” ספר שהוצא לזכרו ע”י תלמידיו ב2010) וגם על הקהילה בכלל, בתחומי בריאות הנפש וחינוך.
ב1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הוצפה התחנה לטיפול בילד ובנוער בראשותו של אליעזר אילן במאות פניות של משפחות הנופלים והשבויים מירושלים, רובם מגדוד המילואים של חטיבת ירושלים, שהשתתף בקרבות בתעלה (76 נפלו, 60 נשבו, רבים נפצעו), ושל מורים, מחנכים ועובדים סוציאליים מרחבי העיר שרצו עזרה בהתמודדות עם השבר הגדול. מלבד התגייסות לטיפול וייעוץ פירסם אליעזר אילן הנחייות להתמודדות עם אבל במשפחה בשני כתבי עת שהיו בתפוצה רחבה בקרב אנשי מקצוע: הראשון – מיד – בסעד, דו ירחון לעניינים סוציאליים (חוברת 6, נובמבר  1973). והשני, רחב יותר, שכולל הערות רקע לתדריך, בחוות דעת, כתב עת לפסיכולוגיה וייעוץ בחינוך)חוברת 4, דצמבר 1974.

מתוך כתב העת ״חוות דעת״,פסיכולוגיה של ילדים בתקופת חרום, ילדים באבל
קרא עוד

ילדים באבל, אליעזר אילן ונעמי ענר
קרא עוד

ענפי אילן

Child Therapy and Education ספרו של אילן

רשימת פרסומים
Ilan, E. (1963) The problem of motivation in the educator’s vocational choice. The psychoanalytic Study of the Child, XVIII, 266-285.

Ilan, E., Alexander, A.(1965)  Eyelash and Eyebrow pulling (trichotillomania). The Israeli Annals of Psychiatry and Related Disciplines, 3, 232-306.

Ilan, E., Jarus,A., Meijer, A.(1970)  The child and family in ambulatory treatment. In: Jarus, A.,Marcus, J., Oren,J., Rapaport, C. (eds) Children and Families in Israel. New York: Gordon and Breach, 499-512.

Ilan, E. (1973) The Impact of a father’s suicide on his latency son . In: Anthony, E. J. and Koupernik, C. (eds )Yearbook of the International Association for Child Psychiatry and Allied Professions. Vol. II, The Child in His Family. New York: Wiley, 299-306.

Ilan, E. (1973) Another View. In: Winnik, H. Z., Moses, R. and Ostow, M. (eds)  psychological Bases of War. Quadrangle/The New York Times Book Co., Jerusalem: Israel Press, 169-172.

Ilan, E. (1976) Some problems in psychoanalytically oriented psychotherapy with young male adolescents. The Israeli Annals of Psychiatry and Related Disciplines, 14, 132-144.

Ilan, E. (1977) The effect of interpretation in psychoanalytic treatment in the light of an integrated  model of internal objects. International Journal of psychoanalysis, 58, 183-194.

Ilan, E. (1977) The treatment of a refugee child in a home for disturbed children and a follow-up 30 years later. The psychoanalytic Study of the Child, 32, 453-478.

Ilan, E. (1983) Therapeutic approaches in the light of an integrated view of internalized processes. The Israeli Annals of Psychiatry and Related Disciplines, 20, 63-80.

Ilan, E. (1984) Child Therapy and Education: An Object Relations Approach. Jerusalem, The Magnus Press, The Hebrew University.
אילן, א., ענר, נ. (1973) ילדים באבל. סעד, דו ירחון לעניינים סוציאליים 52-53.

אילן, א. (1974) ילדים באבל: הערות רקע לתדריך. חוות דעת, כתב עת לפסיכולוגיה וייעוץ בחינוך, 4. 5-11.

אילן, א., ענר, נ. (1974) ילדים באבל: תדריך לפסיכולוגים, למורים יועצים, לאחיות בתי-ספר ולמחנכים. חוות דעת, כתב עת לפסיכולוגיה וייעוץ בחינוך, 4. 12-13.

אילן, א. (1979) פסיכותרפיה בילדים ובני נוער: תהליכי טיפול. ספריית פועלים.