דוידסון, פרופ’ שמאי

1926נולד בדבלין אירלנד ב
עלה לישראל ב 1955
נפטר ב תל אביב ב 1986

מ 1973 כיהן כמנהל בית החולים שלוותא

נשוי לג’ני, אבא לארבעה ילדים: דוד, יהונתן, מיכל ואהוד
גדל בגלזגו, שם סיים את לימודי הרפואה. את התמחותו בפסיכיאטריה עשה באוקספורד-לונדון.
בשנת 1955 עלה ארצה בהיותו בן 29 עליה הנבעה מתחושת ציונות עמוקה.
לאחר עלייתו ארצה עבד בבית החולים טלביה בירושלים והחל את הכשרתו כפסיכואנלטיקאי, אותה סיים ב1969.
בשנת 1961 עבר לחיפה והקים שם את השירות הפסיכאטרי האמבולטורי במירפאת לין, ובמשך 12 שנה ניהל את המירפאה לבריאות הנפש של קופת חולים בחיפה. בשנים אלו התעניין בעבודה עם מתבגרים ועם ניצולי שואה ומשפחותיהם. במלאות עשור למרפאה, הוצא בעריכתו קובץ מאמרים המייצגים את תפיסתו ואת החיפוש שלו אחר דרך להקל על המצוקה הנפשית של האוכלוסיה שהופנתה למרפאה. במרכז גישתו עמדה התפיסה כי המחלה הנפשית מופיעה בעקבות שילובם של תהליכים תוך נפשיים ובין אישיים. מה שהוא כנה בכתביו “פסיכיאטריה חברתית”. “חיוני לשדה מתפתח זה של פסיכיאטריה חברתית היא יצירת מערכת סוציוטרפויטית שבה המרפאה הפסיכוטרפויטית תמלא תפקיד מרכזי” (מתוך “בפתח הדברים”, “תחומי פעילות פסיכוטרפויתית”, 1973)
בשנים 1969-1973 פעל כמרצה בכיר בפסיכולוגיה חברתית בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה.
בשנת 1973 התמנה למנהל בית החולים שלוותה. מאז ועד מותו החטוף, הקדיש את מיטב כוחותיו לפיתוחו של בית החולים. הוא ניהל את בית החולים כשהוא נאמן לתפיסתו שהפסיכיאטריה מבודדת מדי. הוא דחף להרחבתם והעמקתם של שירותי היעוץ הפסיכיאטרי בבתי חולים כלליים והדגיש את ההשפעות ההדדיות של גוף-נפש.
נוסף על פיתוח הפסיכיאטריה הקהילתית\ הקדיש חלק ניכר מזמנו לחקר השואה. נושא זה העסיק אותו מאז עלייתו ארצה, והוא חש חובה מוסרית לחקור ולהתעמק בטיפול בניצולי השואה ובילדיהם. קריאה במאמרים שפירסם נתן להתרשם מהכאב שלו על התעלמות וההכחשה מצד הרשויות כלפי הניצולים. הוא פעל להסיר את קשר השתיקה, תוך שהוא חוקר לא רק את הטראומה אלא גם את אופן ההישרדות. הוא חקר את העזרה ההדדית שהתקיימה במחנות, וסייע בכך בשמירת הדימוי העצמי של הניצולים, שכן גם במצבים הקיצוניים ביותר, היו ששמרו על הדימוי האנושי.
בשנת 1979 התמנה לפרופסור בבית הספר לעבודה סוציאלית בבר אילן, ובהמשך התמנה ליו”ר הקתדרה לחקר השואה והטראומה הפסיכוחברתית , היה זה מינוי מיוחד שמטרתו היתה לאפשר לו המשך חקירה והוראה של השפעות השואה, הטראומה המסיבית והשפעתה הפסיכוסוציאלית על הניצולים ועל ילדיהם.
בשנת 1983 התמנה לפרופסור חבר בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב.

דברים לזכרו מאת מיכה נוימן

קרא עוד

על בי״ח שלוותא מאת שמאי דוידסון

קרא עוד