נולדה ב 1935 בניו יורק
עלתה ב 1952נפטרה בשנת 2021 בירושלים
תרצה נולדה בנר ראשון של חנוכה, 21 בדצמבר, 1935, בניו יורק, להוריה פרל ושלמה גרודזנסקי. פרל היתה ילידת ארה”ב, ושלמה יליד גרודנו, באותם ימים רוסיה הצארית. הוא הגיע לאמריקה כשהיה בן 11, לאחר שלמד בחדר מתוקן, מאוהב בשפה העברית וחדור ברוח ציונית. “רוח זו אפפה את הבית בו תרצה ואני גדלנו” כותבת אחותה, מרים טליתמן. “כל שנה שמענו שבשנה הבאה נעלה לארץ. בסוף זה גם קרה.”
באמריקה תרצה הלכה לבית ספר יסודי פרטי, יהודי ומתקדם. הכיתות היו קטנות וחבורת הילדים היתה מאד מלוכדת. עד יום מותה תרצה קיימה קשר עם שתי בנות מבית הספר היסודי. לאחר מכן היא עברה לבית ספר תיכון, מידווד, בברוקלין , שם למדה עד עלייתה לארץ, בשביעית.
במשך כמה קייצים תרצה הלכה למחנה קיץ יהודי בשם “מסד”, שהתקיים בהרי הפוקונוס בפנסילבניה. במחנה הושם דגש על השפה העברית, התקיימה קבלת שבת, אבל הוא גם התנהל על פי מיטב המסורת האמריקאית של מחנות קיץ: עסקו בספורט, בשחייה, בחוגים וכדומה.
“בשנת 1952” ממשיכה מרים ומספרת, “עלינו לארץ. אבינו, שלמה גרודזנסקי, שהיה עיתונאי ביידיש בארה”ב, עבר לעיתונאות עברית, נעשה בעל טןר קבוע בעיתון “דבר” ובשנות השישים ייסד וערך את כתב העת הספרותי-חברתי “אמות”. לנו, בנותיו, היה המעבר לארץ כרוך בקשיים רבים. אני צעירה מתרצה בשש שנים, אבל ההתנסות שלנו כעולות חדשות – ועוד עולות חדשות מאמריקה, עוף מוזר במיוחד – הייתה דומה. חרף העובדה שהקשיים עמם התמודדנו היו שונים, ולו בשל הבדל הגילים בינינו, החוויה הייתה דומה. הרגשנו בשולים, ורק ילדים מעטים התייחסו אלינו בכלל. לא הייתה אווירה של קבלה וניסיון לעזור. היו, כמובן, קשיים לימודיים, ובאותן שנים לא עשו הנחות. שנה וחצי אחרי בואנו תרצה הייתה צריכה להיבחן בבחינות הבגרות שכללו תנ”ך, ספרות עברית, וכדומה. הכל היה בלתי מוכר. גם המקצועות הריאליים היו שונים. הכוחות שנדרשו להתמודדות, גם מעשית וגם נפשית, היו כבירים”.
לאחר שסיימה את ביה”ס התיכון (עירוני ד’ בתל-אביב) עברה תרצה לאוניברסיטה העברית בירושלים. כאן התחילו חיים חדשים. תרצה למדה פילוסופיה וספרות אנגלית, פגשה את מי שהיה לבעלה, שמעון זנדבנק, ולמחייתה עבדה כעורכת תכניות ילדים ב”קול ישראל” ואחר כך בטלוויזיה. בין השאר שימשה לתקופה קצרה עוזרת-במאי ב”הבימה”. במלחמת ששת הימים נוקבה מכוניתה בכדורים שעה שחנתה במגרש הרוסים לרגל עבודתה ברדיו.
ואז, לאחר שכבר היתה אם לשלוש בנות, שבה תרצה לאוניברסיטה להשלמת תואר שני בפסיכולוגיה, והתמחתה בפסיכולוגיה קלינית. במסגרת ההתמחות וגם לאחריה עבדה במסגרות ציבוריות – במחלקת מתבגרים בביה”ח הפסיכיאטרי “איתנים” ובתחנה לטיפול בילד של משרד הבריאות בהנהלת ד”ר אליעזר אילן (1977-1984). בכל המקומות בהם התמחתה ועבדה היתה מבוגרת יותר מיתר המתמחים ומחלק ממדריכיה. אבל רוחה הצעירה והיכולת שלה להתחבר לכל אחד (יכולת שבעתיד תבוא לידי ביטוי בהוראה ובהדרכה) טשטשו את ההבדלים בגיל, ואפשרו לה ללמוד ולהעמיק ובה בעת לשמור על ייחודה, נסיון החיים שלה, ומחשבתה העצמאית.
בעקבות עבודתה בתחנה לטיפול בילד, והאנליזה האישית שהחלה בה והעשירה אותה מאד, פנתה תרצה למכון הפסיכואנליטי. באותה עת היתה מגבלה על גיל הקבלה, ולא התקבלו להתמחות מעל גיל 40. לזכות ועדת הקבלה של אותן שנים יש לומר שעמדה על איכויותיה המיוחדות של תרצה, והיא התקבלה והחלה להתמחות ב1976, בגיל 41. היום, כשרוב המתמחים הם מעל גיל 40, אפשר לחשוב על הצעד הזה שלה וההיענות לפנייתה כשוברי מחסום ופורצי דרך.
בהמשך עשתה התמחות חלוצית בפסיכואנליזה של הילד, בהנחיית ד”ר אליעזר אילן. ההתמחות היתה תוספת להכשרה במכון, וכללה אנליזות בילדים וקבוצות לימוד תיאורטיות. התמחות זו עוד לא היתה “מוכרת”, אבל תרצה מיעטה להתעניין ב”מה ייצא לי מזה”, איזו תעודה או הכרה, וחתרה להרחיב ולהעמיק בכל מה שעניין אותה: אמנות, צילום, ספרות ושירה, בישול, פסיכואנליזה.
ב1984 התקבלה תרצה כאנליטיקאית לחברה, והיתה, כצפוי, חברה פעילה ומעורבת. נטלה חלק בוועדת הוראה, ובוועדת קבלה, ולימדה והדריכה בתכנית ההכשרה מסוף שנות ה80. את ההרצאה המדעית שלה לקבלה כאנליטיקאית מן המניין כתבה על פסיכואנליזה ואמהות. העבודה פורסמה בכתב העת Int.J.Psychoanal. ב 1993 (ראה נספח), ובגרסה בעברית בספר שערך ד”ר יוסי הטב (2003) פסיכואנליזה הלכה ומעשה, בשם: “הרהורים על שני מקצועות בלתי אפשריים: הורות ופסיכואנליזה”, ואח”כ (2010) בספר ענפי אילן: ילדות והורות בהוצאת אגודת ידידי תחנת אילן. לאחרונה נכתבו שתי סקירות מעניינות על המאמר, ע”י חברותינו דפנה איתן ויעל ברוך.
תרצה היתה מדריכה ומורה מבוקשת ומוערכת, והצליחה להעביר את רוחב ועומק אישיותה, סובלנותה והכבוד שרחשה לדעות וגישות אחרות לתלמידיה ומודרכיה. אפשר להקשיב להרצאתה “פרויד שלי, השיטה” שניתנה ביום העיון על מסורת והתחדשות בפסיכואנליזה, בנובמבר 2019 (ר’ נספח). ואפשר גם לקרוא מעט ממחשבותיה על ההוראה בספר התיאוריה והפרקטיקה של הוראת הפסיכואנליזה (2019) בהוצאת החברה הפסיכואנליטית בישראל, ואת דבריהם של מודרכיה/חבריה לזכרה בנספחים המצ”ב.
וכך כתבו עליה:
“היה בך , בתוכך, משהו עמוק של חופש פנימי בהבנה ובראיה…היה לך ידע רב, רב תחומי, ומשם האסוציאציות באו ממקום רחב ואישי בכל רגע נתון. מרחב פנימי זה גם איפשר למי שהיה איתך לחוות את העושר הפנימי והחופש שלו ולהדהד אותו ולהעשיר ביחד ובהדדיות את מרקם ההבנה… ההבנה וההסכמה לכך שאין תשובה או דרך אחת נכונה, אלא שעצם החשיבה והמעברים הלוך וחזור בדיאלקטיקה הזו הם הם הבסיס להתפתחות וההתלבטות שוב ושוב בכל רגע מחדש, והם עבורי מבט על תרצה שאותה הכרתי, חוויתי ואהבתי מאד.” (מיכל שפלר, ר’ נספח)
“אזכור אותה מקשיבה בשקט, בריכוז ובסקרנות, לפעמים שואלת שאלות. לפעמים פורצת בצחוק מלא חיים והומור ולבסוף אומרת משהו, לפעמים משהו שנשמע פשוט, כמעט ידוע, אבל בו בזמן לא צפוי, לפעמים בפליאה עם סימן שאלה, אבל השאלה או המחשבה מנוסחות בנוסחת קסמים שמסדרת את הבלבול, נותנת חומר למחשבה ועוגן שאפשר להיאחז בו עוד ימים רבים אחרי מפגש ההדרכה. עומק בלתי נדלה של ידע ונסיון שתורגמו למילים פשוטות ונוגעות.” (אירית דוידוביץ’, ר’ נספח)
תרצה אהבה ללמד ולהדריך. היתה לה תחושת שליחות להיות חלק מהכשרת הדורות המתהווים. מעורבותה, יוזמתה ונדיבותה הביאו לפתיחת קבוצת עבודה לאנליטיקאיות ירושלמיות שעסקו בכתיבת ההרצאה המדעית. קבוצה זו נפתחה ב2006, ואכן עזרה למשתתפות לסיים את עבודתן. וחלקן המשיכו בקבוצה – “קבוצת תרצה” כ”קבוצת שייכות, קבוצת תמיכה, קבוצת קריאה והדרכה, קבוצת חברות” (דפנה איתן, בשם אהובה שול, יעל ברוך, יעל דשא, ליאורה לוריא, נועה הס, שרה מוזס).”למדנו ממנה את האפשרות והצורך לחשוב מחדש את המוכר, לקרוא מאמרים באופן ‘קרוב לקליניקה’; להיות כל הזמן עם שאלות, לתהות ולחפש את המפגש בין הקריאה לנסיון”. (ר’ נספח)
ולצד ההתמסרות לפסיכואנליזה התמסרה תרצה גם לספרות, לצילום, לעבודות יד מרהיבות. “עשרות שנים התקיים בביתה מועדון קריאה. כל חודש נקרא ספר חדש ונערך עליו דיון רחב ומעמיק. היידע הספרותי היה בעיקר של שמעון, בן זוגה, חתן פרס ישראל לתרגום, והקולגות שלו מהאוניברסיטה העברית. אבל האוירה החברית והמכבדת דעות שונות היתה בעיקר מעשה ידיה, וגם הכיבוד הטעים…”(נעמי ענר, ר’ נספח)
ומדי פעם הוציאה תחת ידיה עבודת מלאכה יפהפייה ומקורית, ואלבומי תמונות מטיולים כמתנות לאירועים. “העבודות היו עשירות, עשויות בקפידה, באסתטיקה וביצירתיות רבה מאד… (גם עבודות היד וגם הצילומים) היו מכוונים לכל אדם ואירוע בעדינות ורגישות אוהבת. עם מיומנות גבוהה מאד מצד אחד יחד עם חופש לדמיין וליצור באופן אסתטי ומתואם” (מיכל שפלר, ר’ נספח)
“הצילומים שראיתי היו של המשפחה בטיולים בטבע, צילומים מרהיבים ואוהבים. אני חושבת שגם כמדריכה תרצה היתה צלמת. עם טביעת עין מדהימה ויכולת לתפוס את המהות שלי, של המטופל ושל המתרחש בשעה הטיפולית והכל בחיבה ובאהדה” (אירית דוידוביץ’, ר’ נספח)
עם בואה של הקורונה באה גם מחלת הסרטן. תרצה לא ויתרה בקלות. עברה טיפולים מייגעים, וניתוח קשה, המשיכה לעבוד, נאבקה. כל עוד יכלה המשיכה לטייל בטבע המרהיב סמוך לביתה בעין-כרם (הצילום באתר הוא מאחד הטיולים האחרונים האלה), ולהכיר תודה על האפשרות לטייל, ועל החיים מלאי האהבה והיופי שהיו לה.
ב4.12.21, כמה ימים לפני יום הולדתה ה86, ניצחה המחלה.
תרצה הובאה למנוחות בהר המנוחות בירושלים.
במאי 2022 נערך במכון בירושלים, ביתה המקצועי, מפגש לזכרה: ” מחשבות על חופש ופלורליזם” (ר’ הזמנה, נספח). במפגש היה האולם מלא מפה לפה בבני משפחתה, חבריה, מטופליה, מודרכיה ומוקירי זכרה, וכפי שחרוט על המצבה שלה בהר המנוחות, מתוך שירו של וויליאם בטלר ייטס בתרגומו של שמעון זנדבנק:
“כה רבים אהבו את רגעי מאור עיניך”
מפגש זיכרון לתרצה זנדבנק
לזכרה בישיבת החברה, 8.2.22 – נעמי ענר
לזכר תרצה מאת מיכל שפלר
לזכר תרצה מאת דפנה איתן
לזכר תרצה מאת אירית דוידוביץ
