מרגרט(מיקט) רדבן- רוט
נולדה בצרפת ב-1937
עלתה לארץ ב 1970
נפטרה בתל אביב ב -2003
נולדה בצרפת ב-1937
עלתה לארץ ב 1970
נפטרה בתל אביב ב -2003
סיימה לימודי רפואה והתמחות בפסיכיאטריה בצרפתעבדה בביה”ח פסיכיאטרי שלוותה.
בהמשך ,הקימה את השירות הפסיכיאטרי”lieson” בביה”ח מאיר בכפר סבא – שירות פסיכיאטרי לחולים עם בעיה גופנית טראומטית, כגון: כריתות או מחלה ממארת.
מאוחר יותר,עברה לביה”ח פסיכיאטרי גהה, שם התמנתה כמנהלת מחלקה פתוחה.
במקביל לניהול המחלקה והוראה למתמחים בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה, הקימה את השירות הפסיכו- אונקולגי בביה”ח רבין(בלינסון).
מרגרט היתה מרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת”א.
סיימה את הכשרתה במכון הפסיכו-אנליטי בירושלים ועברה אנליזה אישית אצל פרופ’ רות יפה.
במסגרת המכון היתה פעילה בוועדת האתיקה.
דברים של נעמה קיינן לזכרה של מיקט בטקס הקמת מרכז הדרכה פסיכואונקולוגי בבלינסון הנושא את שמה
בשנת 2000 הציגה מיקט מאמר בחברה הפסיכואנליטית לקראת התמנותה לאנליטיקאית דידקטית .המאמר מעניין
בשנת 2000 הציגה מיקט מאמר בחברה הפסיכואנליטית לקראת התמנותה לאנליטיקאית דידקטית .המאמר מעניין
מאין כמוהו עוסק בהרהורים על פנטזיה פרימרית..קודם לניסוחו הסופי נתנה לי אותו מיקט לקריאה והיו לנו מספר שיחות בעניין והרבה הרהורים בנושא. בנוסף לפריסה תאורטית עמוקה ורחבה הביאה מיקט במאמר תאור מקרה של מטופל לו היא קראה בשם הבדוי יאיר. ליאיר היתה אחות אשר נפטרה ממחלה כשהיתה תינוקת בת ,כמה שנים לפני שנולד הוא.על האחות הזו דובר הרבה בטיפול,אולם בשלב מסוים באנליזה ומתוך ההתרחשות בשדה הטיפולי , מגלה יאיר למיקט שדמות אחותו נמצאת אתו בחדר והוא רואה אותה מול עיניו,מספר לה שהיא קיימת לא כתינוקת אלא כאשה בוגרת והיא מתקיימת אתו לא בדמיון לא במילים אלא בעולם הפרצפציה שלו כתמונה ממשית,בהווה ולא בעבר.יאיר יודע היטב שהדמות אינה קיימת במציאות האובייקטיבית.בעדינות,ברכות,בתבונת הלב העמוקה רקמה מיקט קשר טיפולי שאיפשר ליאיר לוותר על המוחשי שאיננו על מנת לחיות את חייו במלאותם.
לקראת הטקס היום ,נזכרתי בקצת מהדברים עליהם שוחחנו בענין אותו מאמר- במיוחד סביב הפנטזיה הלא מודעת והזכרון.נזכרתי במחשבות של .מיקט על האופן הסמוי בו מתקיים הזכרון ועל זכרון שאין לו לא ביטוי צורתי ולא ביטוי סמנטי ובכל זאת הוא מתקיים.איך מוחשת ,מורגשת ממומשת הנוכחות הידועה בלי שיש לה ביטוי צורני וסמנטי.?אני חושבת שניתן לחוש את מיקט ולדעת אותה ועליה באמצעות נוכחותה הסמויה המגולמת גם בחדר הזה.האפשרות שמיקט שבליבי תחייה בממשות כזו כאן היא רבת חשיבות בשבילי ואני מודה להנרי על כך.
גדעון ואני חשבנו כמה פעמים לנסע למיקט, לקבר, בשטרסבורג ולא הגענו הכרתי את מיקט לפני שלושים שנה בב”יח שלוותה.אהבתי את יופיה הבהיר ואת הארופאיות טובת הטעם והנימוסים שניחוחם נדף ממנה.הרבה שנים היינו חברות .היינו שותפות באותו חוג חברתי ,היינו ביחד קנדידטיות במכון הפסיכואנליטי אם כי לא באותן שנים, ובהמשך חברות בחברה הפסיכואנליטית ופעילות בה.אך החברות העמוקה וקרבת הנפש ביננו נוצרו לאט,כי מיקט היתה ” מים שקטים שחודרים עמוק”.
חברותנו התעצמה והתהדקה בקבוצה שהקמנו ב1989,קבוצה קטנה של אנליטיקאים לקריאה ודיון בחומרים פסיכואנליטיים. מיקט היתה דמות מרכזית בקבוצה,הקבוצה הפסיקה את פעילותה כשמיקט חלתה כי החלטנו לחכות לה,ולא יכולנו בלעדיה.חזרנו לעבוד ביחד לאחר מותה אבל אנחנו די מגמגמים כקבוצה בלעדיה בקבוצה קטנה זו באו לידי ביטוי יכולותיה היחודיות של מיקט:רצינותה,עומק והקף מחשבתה וערכי היסוד העמוקים שאיפיינו את נפשה. למשל קרה שנסחפנו לדבר באנגלית בעקבות אחד מהחברים, גים פיש ,שהיה אמנם אמריקאי ,אך ידע עברית במידה מספקת.. מיקט ניצבה בלי הרף על משמר העברית,והזכירה לנו שוב ושוב את מחויבותנו לשפה שלנו כביטוי לעצמיותנו.
בהמשך להתהדקות חברותנו עברנו כל אחת משבר אישי כואב ולמרות שכל אחת מאיתנו הגיעה לפתרון שונה התקרבנו מאד,חלקנו זו עם זו את נפשנו ואני חוויתי את מלא יכולתה של מיקט לאהוב ולהתמסר בלי סייג ובלי גבול ולתת את עצמה ,את כולה בשלמות.
כשחלתה באה יכולת זו למיצוי שהוא בעיני נעלה. מיקט נלחמה בנחישות על חייה אך,אך בלי מרירות ובלי כעס.מיצתה את ריגעי הטוב גם בתוך הכאב והסבל.היא נלחמה על חייה בלי לתבוע אותם . בכל ביקור שלי היתה מתעניינת בשלומי לפרטי פרטים,משתדלת לא להכביד עלי.
בשלב מסוים של המחלה,לאחר הסדרה הראשונה של הכמותרפיה היתה התאוששות מסוימת ועשינו לנו מנהג,גדעון ,נילי ואני, לבא אל מיקט ביום שישי אחהצ וללכת ביחד לבית הקפה השכונתי..מיקט דאגה להנרי שיהיה לו זמן הפוגה מעול הטיפול בה ,והנרי היה נעתר בלב כבד הולך למועדון הספורט ואחכ חוזר ומצטרף אלינו .מיקט דאגה גם לנו ,דאגה שהמפגשים יהיו נעימים.לנו זו היתה זכות גדולה להיות אתה במחלתה.הרגשנו שהיא מטפלת בנו לא פחות ואולי יותר מכפי שאנו מטפלים בה. אני חושבת שהמסירות של הנרי בראש וראשונה , של אחותה ואחיה , ושל חברתה מצרפת בשלבי מחלתה האחרונים היו קשורים לאפשרויות האהבה הגדולות ולערכים האנושיים העמוקים שהיו בתוך מיקט ונתנו לכולם כח.
שלום חברתי מיקט.
לקראת הטקס היום ,נזכרתי בקצת מהדברים עליהם שוחחנו בענין אותו מאמר- במיוחד סביב הפנטזיה הלא מודעת והזכרון.נזכרתי במחשבות של .מיקט על האופן הסמוי בו מתקיים הזכרון ועל זכרון שאין לו לא ביטוי צורתי ולא ביטוי סמנטי ובכל זאת הוא מתקיים.איך מוחשת ,מורגשת ממומשת הנוכחות הידועה בלי שיש לה ביטוי צורני וסמנטי.?אני חושבת שניתן לחוש את מיקט ולדעת אותה ועליה באמצעות נוכחותה הסמויה המגולמת גם בחדר הזה.האפשרות שמיקט שבליבי תחייה בממשות כזו כאן היא רבת חשיבות בשבילי ואני מודה להנרי על כך.
גדעון ואני חשבנו כמה פעמים לנסע למיקט, לקבר, בשטרסבורג ולא הגענו הכרתי את מיקט לפני שלושים שנה בב”יח שלוותה.אהבתי את יופיה הבהיר ואת הארופאיות טובת הטעם והנימוסים שניחוחם נדף ממנה.הרבה שנים היינו חברות .היינו שותפות באותו חוג חברתי ,היינו ביחד קנדידטיות במכון הפסיכואנליטי אם כי לא באותן שנים, ובהמשך חברות בחברה הפסיכואנליטית ופעילות בה.אך החברות העמוקה וקרבת הנפש ביננו נוצרו לאט,כי מיקט היתה ” מים שקטים שחודרים עמוק”.
חברותנו התעצמה והתהדקה בקבוצה שהקמנו ב1989,קבוצה קטנה של אנליטיקאים לקריאה ודיון בחומרים פסיכואנליטיים. מיקט היתה דמות מרכזית בקבוצה,הקבוצה הפסיקה את פעילותה כשמיקט חלתה כי החלטנו לחכות לה,ולא יכולנו בלעדיה.חזרנו לעבוד ביחד לאחר מותה אבל אנחנו די מגמגמים כקבוצה בלעדיה בקבוצה קטנה זו באו לידי ביטוי יכולותיה היחודיות של מיקט:רצינותה,עומק והקף מחשבתה וערכי היסוד העמוקים שאיפיינו את נפשה. למשל קרה שנסחפנו לדבר באנגלית בעקבות אחד מהחברים, גים פיש ,שהיה אמנם אמריקאי ,אך ידע עברית במידה מספקת.. מיקט ניצבה בלי הרף על משמר העברית,והזכירה לנו שוב ושוב את מחויבותנו לשפה שלנו כביטוי לעצמיותנו.
בהמשך להתהדקות חברותנו עברנו כל אחת משבר אישי כואב ולמרות שכל אחת מאיתנו הגיעה לפתרון שונה התקרבנו מאד,חלקנו זו עם זו את נפשנו ואני חוויתי את מלא יכולתה של מיקט לאהוב ולהתמסר בלי סייג ובלי גבול ולתת את עצמה ,את כולה בשלמות.
כשחלתה באה יכולת זו למיצוי שהוא בעיני נעלה. מיקט נלחמה בנחישות על חייה אך,אך בלי מרירות ובלי כעס.מיצתה את ריגעי הטוב גם בתוך הכאב והסבל.היא נלחמה על חייה בלי לתבוע אותם . בכל ביקור שלי היתה מתעניינת בשלומי לפרטי פרטים,משתדלת לא להכביד עלי.
בשלב מסוים של המחלה,לאחר הסדרה הראשונה של הכמותרפיה היתה התאוששות מסוימת ועשינו לנו מנהג,גדעון ,נילי ואני, לבא אל מיקט ביום שישי אחהצ וללכת ביחד לבית הקפה השכונתי..מיקט דאגה להנרי שיהיה לו זמן הפוגה מעול הטיפול בה ,והנרי היה נעתר בלב כבד הולך למועדון הספורט ואחכ חוזר ומצטרף אלינו .מיקט דאגה גם לנו ,דאגה שהמפגשים יהיו נעימים.לנו זו היתה זכות גדולה להיות אתה במחלתה.הרגשנו שהיא מטפלת בנו לא פחות ואולי יותר מכפי שאנו מטפלים בה. אני חושבת שהמסירות של הנרי בראש וראשונה , של אחותה ואחיה , ושל חברתה מצרפת בשלבי מחלתה האחרונים היו קשורים לאפשרויות האהבה הגדולות ולערכים האנושיים העמוקים שהיו בתוך מיקט ונתנו לכולם כח.
שלום חברתי מיקט.
