נפטרה בירושלים ב2003
כאשר מישהו נפטר אחרי מחלה קשה אנחנו נשארים עם התמונות הקשות של תקופת המחלה. ויש איזה חשש, האם נוכל לחזור לזכרונות של החיים הרגילים, כל השנים שקדמו לימים הקשים האחרונים. ואז, כמו חסד, העננים מתפזרים ומתחילים לבצבץ זכרונות מהעבר.
הכרתי את רות שנים רבות. היא חלק מחיי המבוגרים. הפעם הראשונה שבילינו יחד זמן ממושך בצורה אינטימית היה כאשר נסענו יחד לצרפת לכנס של חברים נלווים במקום קסום על שפת הסינה. רותי, שצרפת היתה בשבילה מולדת שניה, היתה כלפי קצת כמו מארחת. באותה אדיבות וחום שהיו סימני ההיכר שלה, היא הראתה לי דברים, הסבירה, ורק כאשר ביקשתי, תיקנה את הצרפתית העילגת שלי. בכנס היא היתה כמו בבית, הצגנו שתינו מקרים, חילקנו זו עם זו את החששות שלנו, היינו קצת כמו ילדות שיצאו יחד לחופשה. צחקנו הרבה. רותי אהבה במיוחד לספר סיפורים על עצמה שהיתה בהם אירוניה עצמית. אחד הסיפורים שסיפרה לי אז היה קשור בהיותה בת יחידה. היא סיפרה איך, כאשר מימי וטלולה היו קטנות היו רבות על הקורקבן של העוף. היה צריך לחלק אותו בקפידה ואף פעם לא היו מרוצות מהחלוקה. יום אחד גילתה שאפשר לקנות קורקבנים לפי משקל, דהיינו יש אפשרות לתת לכל ילדה קורקבן משלה. היא סיפרה לארנן על הגילוי בשמחה וגאוה. רותי סיפרה לי איך ארנן הסתכל עליה בתמיהה ורחמים ואמר, את באמת לא מבינה את הענין. היא מאד אהבה לספר את הסיפור הזה, כאילו אומרת, איזה שטויות מדברת הפסיכולוגית הדגולה הזאת. דיברנו הרבה וצחקנו הרבה, ובעיקר, טעינו בכל דרך שנסענו בה. ניווט לא היה החלק החזק של שתינו.
בהמשך אני רציתי לשפר את הצרפתית ורותי רצתה לשפר את האנגלית כי בינתיים טלולה עברה לאנגליה ואחרי זמן התחתנה עם ניק, ורותי הרגישה עילגת.
יסדנו את מה שקראנו האולפן. נפגשנו כל שבוע או שבועיים, ודיברנו שעה צרפתית ושעה אנגלית. זו היתה הזדמנות להפגש בתוך לוח זמנים צפוף של שתינו. קצת כמו באנליזה, קבענו מסגרת קבועה של זמן אבל לא החלטנו על מה לדבר. אבל נושאים לא היו חסרים. דיברנו על העבודה, ועל הילדים, אבל נדמה לי שיותר מכל אהבנו שתינו לדבר על אוכל. רותי היתה אומרת שהיא מתכננת איזו ארוחה, ואז היא היתה מוציאה את הכרטסת עם הגלויות הצבעוניות של מתכונים של Elle , הכל בצרפתית כמובן, והיינו ניגשות לתכנון. התחלפנו בבתים, פעם אצלי, ופעם אצל רותי. כאשר היה תורי להיות אצל רותי, הייתי מגיעה, מצלצלת בפעמון השער, ומיד נביחות עזות. רותי היתה מופיעה בדלת, נאחזת בקולר של טריזי, ותמיד היתה מתנצלת, כמו, טריזי, טריזי, די מספיק, ואחרכך, אלי, אוי, אני לא יודעת מה לעשות אתה, אבל נכון שהיא הרבה יותר טובה ממה שהיתה, ורואים שהיא ממש אוהבת אותך, נכון טריזי. וכך היתה מתנהלת תמיד, בנאמנות (כלפי טריזי), ובהתחשבות (כלפי), ובאופטימיות. טריזי, שהיתה כלבה עצבנית עם סיבות טובות לכך, באמת השתפרה תחת ידיה המרגיעות של רותי, כמו רבים אחרים. דיברנו הרבה, והיה תמיד מענין ונעים, ותמיד רותי היתה עם אותה אדיבות – שהיא מילה קצת חיוורת לתאר את האיכות המיוחדת שנבעה ממנה, והתענינות בי ובמה שקורה אצלי – וההתענינות הזאת לא פסקה גם כאשר היתה חולה מאד והיתה לה סיבה טובה להתענין רק בעצמה. האדיבות וה-dignity והחשיבה על הזולת לא פסקו עד הסוף.
בנובמבר 2002, לפני כמעט שנה וחצי, מלאו לרותי שבעים. היא היתה כבר חולה מאד. לא ידענו בדיוק כמה חולה. התלבטנו יחד אתה מה לעשות. היא היתה עייפה, חסרת כוח, ונטתה לדלג על האירוע. אבל היא נענתה לעידוד של המשפחה וידידים קרובים לעשות חגיגה. כל אלה מאתנו שרצו שהאירוע יתקיים שמחו, וגם חששו, איך תעמוד בזה. האם תוכל גם להנות. היה יום סתיו מקסים, אויר רך, שמש מלטפת. רותי התלבשה והתאפרה בקושי. היתה הרגשה שהיא כל הזמן מתנצלת על הקושי, כאילו אומרת, איזה צרות אני עושה לכם.
להרגשתי, ההיסוס של רותי אם לקיים את האירוע היה לא רק בגלל המחלה, אלא גם בגלל איזו צניעות טבעית וקבועה שהיתה בה. רותי היתה נוהגת לספר על הרתיעה שלה להיות במרכז. זה נבע, לפי דבריה, מהימים שהיתה תלמידה בבית הספר של אמא שלה. אמה שלה היתה המנהלת ורותי הרגישה שבתור הילדה של המנהלת , מוטב שלא ישימו אליה לב, לא בטוב ולא ברע. במשך כל חייה היא נמנעה מלהיות במרכז, מלהיות מוקד של תשומת לב. קשה היה לא לחשוב מה היתה מרגישה באירוע כמו שעשינו באותו היום.
האירוע ההוא, יום ההולדת השבעים, היה יפה ומאד עצוב. הבית הוכן כראוי, עריכת השולחן היתה כתמיד איזו קומבינציה של אלגנטיות ונוחות שכל כך ייחדו את רותי. היא היתה קצת מודאגת כי הרוסטביף יצא קצת עשוי מדי, לא ורדרד כמו שצריך, אלא יותר נוטה לחום בהיר. היא דאגה גם למראה של עצמה, האם נראית נפוחה מדי, חבולה מדי. היתה לי ההרגשה שהדאגה לא נבעה כל כך מתוך vanity, אלא מתוך חשש להביך את האורחים, למרות שהיו כולם בני משפחה אוהבים וידידים קרובים. עם כל העצב, נדמה לי שכולנו יצאנו מאותו יום בתחושה של התרוממת רוח. שוב זכינו לאותו נועם מכניס אורחים שהיה סימן ההיכר של הבית של רותי, שגם מחלה איומה כזאת לא תפגע בו. שמעתי שהיה מישהו שהציע שהיינו צריכים לעשות את ערב הזיכרון הזה בבית של רותי, שהוא היום הבית של מימי וטלולה. אפשר להבין מאד את המשאלה הזאת, כי הבית הזה באמת היה רותי, ולפניכן, רותי וארנן, איזו יצירה משותפת, יצירה חיה, משתנה תמיד אבל גם קבועה, משהו שביטא את ההתיחנות שלהם לכל מי שדרך בו. הבית הזה לא היה אוביקט להתפעלות, גם אם עורר המון התפעלות. הוא היה מקום שאפשר להרגיש בו מיד נוח, מוזמן ואהוב. והוא היה מלא וגדוש חפצים יפים שאי אפשר להפרד מהם, כי כל חפץ היה קשור למישהו, לכל דבר היה סיפור, לעתים סיפור מצחיק, או נוגע ללב, ותמיד קשור למישהו.
כשאני חושבת על רותי, אני חושבת גם על אנושיות, פשוטה וחמה, ומאידך, על צורה – בשבילי המלה באנגלית form מבטאת את זה יותר. בשביל רותי ה-form הזה היה גם התוכן. לערוך את השולחן בקפידה וברוחב לב היה בו גם התוכן, היחס, הטיפוח והחום שהעניקה לסועדים.
לא במקרה הנושא שאהבה ביותר ללמד במכון היה השיעור על הסיטואציה האנליטית, אותו שיעור שמדבר על המסגרת והגבולות החיוניים, ושרק באמצעותם אפשר להגיע לאותו חופש פנימי שהוא ממטרות האנליזה. המסגרת, בדומה למסגרת של התמונה, נותנת ביטחון, בטחון שמאפשר את החופש להעלות רגשות, מחשבות והוויה שלמה לעתים סוערת מאד. כזה היה הבית של רותי, וזאת היתה גם דרך העבודה שלה.
כשאני חושבת על רותי, ועל הבית הזה, אני נזכרת בכמה שורות מתוך של של ו.ב.ייטס שאני אוהבת מאד. השיר נקרא
תפילה אל בתי. בשיר, ייטס הולך עם בתו התינוקת ומהרהר, בחרדה מסוימת, על עתידה.
מה מאחל ייטס לבתו התינוקת?
לו אדיבות תלמד מעל לכל;
הלב אינו מתנת חנם, הוא גמול
עמל של אלה שיפין אינו שלם;
אבל רבים מאלה שלשם
היופי השתטו, החכים אותם
החן, ואומללים שאהבו
ותעתעו לחשב שנאהבו,
מאור פנים הוא שכובש לבם.
לו תהיה לעץ מוריק במסתרים
ומחשבות לבה כצפרים,
שאין להן עיסוק אחר אלא
לנסוך סביבן נדבת צלילים גדולה,
ולהתקוטט מעליצות בלבד,
ורק מעליצות להשתובב.
ולו תחיה כעץ דפנה מלבלב
שתול על ארץ אהובה לעד.
ולו יביאנה חתנה אל בית
שם טקס ומנהג מושלים עדין;
כי רהב ושנאה הם הסחורות
שתגרים מוכרים בככרות.
היכן אם לא בטקס הנוהג
מולד היופי והתום?
כי טקס שמה של קרן המתום,
מנהג – שם עץ הדפנה המשגשג.
תרצה זנדבנק