פפנהיים, פרופ’ מרטין

נולד בפרסבורג, אוסטרו-הוגריה ב-1881

עלה לארץ בשנת 1933

נפטר בתל אביב בשנת  1943

ייסד את החברה להיגיינה רוחנית בישראל (לימים החברה הפסיכיאטרית בישראל) ועמד בראשה בשנים 1936-1943.

 

פרופ’ מרטין פפנהיים נולד ב4 בנובמבר 1881 בפרסבורג, אוסטרו-הונגריה (כיום ברטיסלבה), למשפחה יהודית חילונית. בנם הבכור של מקס פפנהיים, מורה במקצועו, ורגינה ספרצ’ר (Sprecher), אחיהן של מרתה מארי פפנהיים, משוררת, רופאה ואקטיביסטית ושל גיזלה, כימאית. לאחר שהשלים את לימודיו בגימנסיה (1891-1899), ואת לימודי הרפואה באוניברסיטת וינה (1899-1905), פפנהיים התמחה במרפאה הפסיכיאטרית של האוניברסיטה הגרמנית בפראג (1906-1907) ולאחר מכן התמחה במרפאה הפסיכיאטרית של אוניברסיטת  היידלברג,. בשנת 1912 פפנהיים החל לעבוד כנוירולוג בעיירה סמוכה לזלצבורג, וב1913 מונה לתפקיד פסיכיאטר משפטי בוינה. ב1915 פפנהיים השלים את הכשרתו בנוירולוגיה ופסיכיאטריה (Triarhou, 2021).

במלחמת העולם הראשונה פפנהיים גויס לשירות כרופא צבאי בצבא האוסטרו-הונגרי. במסגרת שירותו חקר את ההשלכות של טראומת מלחמה, ביקר בבתי חולים צבאיים, סנטוריום, ובבתי כלא, ואף פרסם כמה טקסטים בנושא, אך דוחות רשמיים שכתב בעקבות מחקרו אבדו. בשנת 1916 הוצב בתפקיד פסיכיאטר בבית הכלא במבצר טרזין; למרות שהיה עדיין רופא צעיר ולא מוכר, ערך מספר פגישות עם האסיר גברילו פרינציפ (Gavrilo Princip), הצעיר הסרבי-בוסני שרצח את הארכי-דוכס פרנץ פרדיננד, והוחזק בתנאי בידוד קשים. פפנהיים היה מהבודדים ששוחחו עם פרנציפ בתקופה, ותיעד את ארבעת המפגשים ברשימות שראו אור בשנת 1926, ותורגמה לכמה שפות, כולל לאנגלית, תחת השם Gavrilo Princip’s Confessions (Jevremović, 2019). מכתיבתו עולה היכרותו המעמיקה עם התיאוריה הפסיכואנליטית, בייחוד תיאוריית הדחף, שבתקופה זו התגבשה לצורתה הסופית.

בשנים הבאות כיהן בתפקידים מרכזיים, בשנת 1918 מונה לפסיכיאטר ראשי בבית החולים First Children בוינה; בשנים 1922-1933 עמד בראש המחלקה הנוירולוגית בבית החולים ליינץ-וינה (Vienna-Lainz.), וב1924 מונה לפרופסור במחלקה לנוירולוגיה ופסיכיאטריה באוניברסיטה; הוא היה חבר בהתאחדות הרפואית הוינאית, בחברה הוינאית לנוירולוגיה ופסיכיאטריה, וממייסדי קבוצת העבודה למען בריאות הנפש בוינה. בשנת 1930 ארגן את הכנס הבינלאומי הראשון לפסיכופתולוגיה ופסיכולוגיה יישומית בוינה, בראשו עמד ב1927. ב-1932 הרצה בפני ההתאחדות הרפואית הוינאית, וקידם תוכנית חדשנית לטיפול נוירו-פסיכיאטרית מחוץ למחלקות הסגורות בבתי החולים הפסיכיאטריים (Triarhou, 2021). כמו כן, בין השנים 1907-1935 פרסם מעל ל60 מאמרים (ראו רשימת ביביליוגרפית של עיקר פרסומיו מטה); בין היתר כתב על אפילפסיה, אפזיה, דיפסומניה, נרקולפסיה, דלקת קרום המוח, עגבת, טרשת נפוצה, גידולי חוט שדרה; בנוסף, פרסם מאמרים על נוירוזת מלחמה, הלם קרב, פסיכוזות בקרב שבויי מלחמה, וקרימינולוגיה.

לקראת סוף ה-20 פפנהיים החל את הכשרתו הפסיכואנליטית בחברה הפסיכואנליטית הוינאית, ובשנת 1928 התקבל כחבר מן המניין. כאמור, כבר בשנת 1912 פפנהיים גילה בקיאות ועניין רב בפסיכואנליזה, אף שככל הנראה לא עבר אנליזה בעצמו. ברשימותיו של אוטו רנק הוא מוזכר כאורח של החברה בשנת 1912. נראה שהיה בקשר עם פרויד, עמו התכתב ב1930, והשתייך למעגל הרחב יחסית של תלמידיו ומעריציו. פרט לכך, מסיבה לא ברורה הוא מוזכר לעיתים רחוקות, ונראה כאילו ההיסטוגרפיה הרשמית של הפסיכואנליזה תמיד משמיטה את שמו.

ב1933 פפנהיים נסע לביקור בפלשתינה, ממנו לא שב לוינה. בזמן ביקורו פרצה “התקוממות פברואר”, מלחמת האזרחים באוסטריה, בין הכוחות הסוציאליסטים, לכוחות השמרניים והפשיסטיים במדינה. סגן יו”ר הסוציאל-דמוקרטיים בוינה הזהיר את פפנהיים, אקטיביסט סוציאליסטי, מלחזור לאוסטריה. בעקבות כך פפנהיים התיישב בתל אביב,  בה חי עד מותו בשנת 1943. לפפנהיים לא הייתה זיקה מיוחדת לארץ, הוא היה אמביוולנטי לגבי הציונות, ולא ייחס חשיבות לזהותו היהודית. יותר מזה, פפנהיים המיר את דתו בשנת 1908, והפך לפרוטסטנטי, ועשור מאוחר יותר, ב1918 התנער מכל השתייכות דתית (Triarhou, 2021).

בשנים בהם התגורר פפנהיים בארץ פפנהיים הפך לדמות משמעותית ופורצת דרך בעולם הפסיכואנליזה והפסיכיאטריה. הוא היה מטפל בעל ניסיון מקצועי עשיר ביותר, ויצא לו מוניטין של מטפל מעולה.  הוא היה אחד החברים הראשונים במכון הפסיכואנליטי בירושלים, מינויו אושר כבר בישיבה הראשונה של החברה בסתיו 1934. במרץ 1936 פפנהיים ייסד בתל אביב את החברה להיגיינה רוחנית בישראל, שבהמשך הפכה לחברה הפסיכיאטרית בישראל, בראשה עמד עד מותו ב1943. לפפנהיים היה תפקיד חשוב ביותר ביצירת שיתוף פעולה בין הקהילה הנוירו-פסיכיאטרית והקהילה הפסיכואנליטית בישראל. בנוסף, בשנת 1937 הקים עם דוד אידלסון ומשה וולף את המכון הפסיכואנליטי אידר (ליברמן, 2016).

פפנהיים נתקל לאורך הדרך בלא מעט מהמורות פוליטיות. לקראת הגעתו לארץ מאיר דיזינגוף רצה למנותו ליועץ להקמת בית החולים פסיכיאטרי ראשון בישראל, בשיתוף עם “הועדה לעזרת חולי רוח בארץ”, וכתב לחברי הועדה שמגיע לישראל “נוירופסיכיאטר וינאי מפורסם ומנוסה מאוד”; אך חברי הועדה התנגדו בתוקף לגיוסו של פפנהיים לתפקיד – לטענתם הוא התרחק מהדת היהודית והתחבר עם הקומוניסטים הרוסים בביקורו בברית המועצות בשנים 1920-1921 כראש משלחת סיוע רפואי. עיתון יהודי וינאי אף פרסם מאמר קצר בשם “הגירה מוזרה לארץ ישראל” בו גינה בחריפות את הכוונה למנות את פפנהיים לפסיכיאטר יועץ בעיריית תל אביב ולהפקיד בידיו את הפיקוח על הקמתו של בית החולים הפסיכיאטר בעיר. דיזינגוף ורוקח הושפעו משמועות אלה, והבטיחו לחברי האגודה שהם ינתקו כל קשר עם פפנהיים כי “במוסד שלנו איננו מעסיקים בוגדים”. מנגד, התגייסו לתמוך במועמדותו יעקב היילפרין, ביאליק, הרב קוק ואישים נוספים, ובסופו של דבר עריית תל אביב מינתה אותו ליועץ להקמת בית החולים בבני ברק, שהוקם בשנת 1934, אותו ניהל בין השנים 1936-1938 (ליברמן, 2016)

פפנהיים היה נשוי שלוש פעמים: אשתו הראשונה הייתה אדית גולדשמיט (1883-1942), השניים התגרשו ב1919. ב1911 לשניים נולדה בת, אלזה פפנהיים-פרישוף (Else Pappenheim-Frischauf), לימים נוירו-פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית בעצמה; בשנית נישא פפנהיים למלני בלוך, דרמטולוגית שנפטרה בשנת 1926; בשלישית נישא פפנהיים לרוז ליברכט, ב1934 נולדה בתם נירה סגל. מרטין פפנהיים נפטר בתל אביב ב26 בנובמבר 1943, שבוע לאחר יום הולדתו ה62.

 

 

פרסומים:

with Carl Groß: Die Neurosen und Psychosen des Pubertätsalters  (=The neuroses and psychoses of puberty) informal treatises from the border areas of education and medicine. Vol. 1). Springer, Berlin 1914, doi:10.1007/978-3-642-90758-6.

Die Lumbalpunktion  (=The lumbar puncture.) Rikola, Vienna 1922.

Gavrilo Princips Bekenntnisse (=Gavrilo Princip’s Confessions). R. Lechner & Sohn, Vienna 1926.

(Ed.) Vladimir M. Bechterev: Allgemeine Grundlagen der Reflexologie des Menschen (=General principles of human reflexology.) F. Deuticke, Vienna 1926.

Neurosen und Psychosen der weiblichen Generationsphase (=Neuroses and psychoses of the female generation phases), books of medical practice. Vol. 26. Springer, Vienna/Berlin 1930, doi:10.1007/978-3-7091-9942-8.

 

מקורות:

ליברמן, ג’. (2016). פסיכואנליזה בארץ ישראל 1918-1948: מקורות התנועה האנליטית הישראלית. הוצאת כרמל, 83-147.

Triarhou, L. C. (2022). Martin Pappenheim (1881–1943). In The Brain Masters of Vienna: Psychology and Neuroscience Pioneers around the Secession up to the Anschluss (pp. 305-309). Cham: Springer International Publishing.

Jevremović, P. (2020). Sigmund Freud and Martin Pappenheim. History of Psychiatry, 31(1), 83-92.‏‏