סמילנסקי, ד”ר אנה
נולדה בכפר ליד קייב ב 1879
עלתה לפלסתינה ב 1912
נפטרה בתל אביב ב 1965היתה גיזברית החברה וחברה בועדת ההוראה
מוצאה מכפר בקרבת קייב, נולדה עם אטרופיה של רשתית העין שהעיבה על חייה. היא רכשה את השכלתה בלימוד עצמי והגישה את בחינות הסיום באודסה. מכיוון שלא התאפשר לה ללמוד רפואה ברוסיה ,עברה בתחילת המאה לשוויץ ללמוד רפואה בברן (1900-1903) ובציריך (1903-1907).
היא הוסמכה לדוקטוראט אצל וויליאם זילברשמידט במכון ההיגייני של אוניברסיטת ציריך ב1906 .
בדומה לאחיה הבוגר ממנה, הסופר משה סמילנסקי , התלהבה מרעיונות סוציאליסטיים וציוניים,וב 1912 נדדה לפלשתינה ועבדה בירושלים כרופאה. אך סינוור האור המזרח תיכוני, הזיק לעיניה ,ואחרי שנה חזרה לאירופה. התיישבה בברלין ,שם הייתה חברה מ 1921 ועד 1933 ב בארגון הפס’א הברלינאית BZW ובחברה הגרמנית לפס’א (DPG).
אנה סמילנסקי יחד עם ארנסט סימל היו האסיסטנטים הראשונים של מקס אייטינגון בפתיחתה ב 1920 של הפוליקליניקה הפס’א בברלין .
עם עליית היטלר לשלטון ב1933 החלה אריזציה של ה DPG היגרה אנה לפלשתינה והתיישבה בת’א.
יחד עם מקס אייטינגון ,משה וולף ואיליה שליט יסדו בת’א ב1933 (רשמית 1934) את האירגון הפס’א הפלשתיני – החברה הפס’א בארץ ישראל (CPIׂ).
ב1934 נוסד המכון הפס’א בירושלים.
מ1939 השתייכה לועדת ההוראה.
למרות שהייתה כמעט עוורת, המשיכה לתפקד כאנליטיקאית בפרקטיקה הפרטית שלה, ונטלה חלק בישיבות החברה כמעט עד למותה.
נפטרה בתל אביב ב 1965היתה גיזברית החברה וחברה בועדת ההוראה
מוצאה מכפר בקרבת קייב, נולדה עם אטרופיה של רשתית העין שהעיבה על חייה. היא רכשה את השכלתה בלימוד עצמי והגישה את בחינות הסיום באודסה. מכיוון שלא התאפשר לה ללמוד רפואה ברוסיה ,עברה בתחילת המאה לשוויץ ללמוד רפואה בברן (1900-1903) ובציריך (1903-1907).
היא הוסמכה לדוקטוראט אצל וויליאם זילברשמידט במכון ההיגייני של אוניברסיטת ציריך ב1906 .
בדומה לאחיה הבוגר ממנה, הסופר משה סמילנסקי , התלהבה מרעיונות סוציאליסטיים וציוניים,וב 1912 נדדה לפלשתינה ועבדה בירושלים כרופאה. אך סינוור האור המזרח תיכוני, הזיק לעיניה ,ואחרי שנה חזרה לאירופה. התיישבה בברלין ,שם הייתה חברה מ 1921 ועד 1933 ב בארגון הפס’א הברלינאית BZW ובחברה הגרמנית לפס’א (DPG).
אנה סמילנסקי יחד עם ארנסט סימל היו האסיסטנטים הראשונים של מקס אייטינגון בפתיחתה ב 1920 של הפוליקליניקה הפס’א בברלין .
עם עליית היטלר לשלטון ב1933 החלה אריזציה של ה DPG היגרה אנה לפלשתינה והתיישבה בת’א.
יחד עם מקס אייטינגון ,משה וולף ואיליה שליט יסדו בת’א ב1933 (רשמית 1934) את האירגון הפס’א הפלשתיני – החברה הפס’א בארץ ישראל (CPIׂ).
ב1934 נוסד המכון הפס’א בירושלים.
מ1939 השתייכה לועדת ההוראה.
למרות שהייתה כמעט עוורת, המשיכה לתפקד כאנליטיקאית בפרקטיקה הפרטית שלה, ונטלה חלק בישיבות החברה כמעט עד למותה.
כתבים/פרסומים
השפעת תוספים שונים על מיצי העיכול של פרה חולבת. ציריך. מינכן 2006
מקס אייטיגוו ,מנקודת ראות של ידידים (עם אלברט נכט ). מתוך: החברה מברכת את נשיאה ליום הולדתו השישים. ירושלים 1941
LITERATUR + LINKS
Andreas-Salomé, Lou, und Anna Freud: “… als käm ich heim zu Vater und Schwester”. Briefwechsel 1919-1937, Bd. 2. Hg. von D. A. Rothe und I. Weber. Göttingen 2001
Brecht, Karen et al. (Hg.): “Hier geht das Leben auf eine sehr merkwürige Weise weiter…” Hamburg 1985
Freud, Sigmund, und Max Eitingon: Briefwechsel 1906-1939, Bd. 1. Hg. von M. Schröter. Tübingen 2004
Gumbel, Erich: Nachruf auf Anna Smeliansky. IJP 43, 1962, 360
Kloocke, Ruth: Mosche Wulff. Zur Geschichte der psychoanalyse in Russland und Israel. Tübingen 2002
Matrikeledition der Universität Zürich (16.2.2015)
Rosenblum, Amalia: Analyze this. Interview mit Eran Rolnik. Haaretz Daily Newspaper, 11.1.2007
International Journal of psycho-Analysis, (1962) 43:360-360.
Anna Smeliansky—1879–1961
, Anna was distinguished by her deep devotion to psycho-analysis.Born in a hamlet near Kiev, she acquired her school education on her own resources and passed examinations in Odessa. In view of conditions in Russia at the turn of the century, she went to Switzerland to study medicine. There a friend of hers once found her bent over a textbook of ophthalmology, saying: ‘I am studying my own disease; I shall slowly lose my eyesight.’ With great spiritual strength the young student made up her mind to bear her suffering by herself, in solitude and loneliness, not burdening with her affliction anyone close to her.
After finishing her studies she took up internal medicine. In 1912, moved by the ideals of Socialism and Zionism, she left Europe for Palestine. For a year she cared medically for some hundred Yemenite families in Jerusalem. The glaring light of the Mediterranean landscape forced her back to Europe to live in Berlin. There she joined up with another pioneering group, the psycho-analytical one, to become first assistant at the Polyclinic, when Eitingon opened the world’s first psycho-Analytical Institute in 1920.
When, in the early thirties, Hitler’s advent to power spelled the end of analysis in Germany, Dr Smeliansky had to move once more, and came finally to settle in Tel-Aviv. She went into private practice, caring affectionately for her patients until her last illness a few months before her death. Notwithstanding her serious handicap she eagerly followed every development and new step in psycho-analysis, and took a lively interest in the activities of our Society, never missing a meeting.
All who came in touch with Dr Smeliansky felt moved to deep admiration and love, seeing how her mind triumphed over the bodily infirmity and her heart conquered her harsh fate. She was not only an excellent analyst, with unusual understanding, judicious and discerning, but also a faithful friend, sensitive, considerate, and thoughtful. She never showed a trace of bitterness, or a hint of the lonely hours which made up her life. No selfish thought ever marred the suffering woman’s devotion to others. Quietly resigned to loss of sight, she never lost contact with the world. Whatever her eyes refused her, she took in with the most keenly delicate of ears, perceiving what others were not able to hear, the finest nuances in the mood of those around her. With awe-inspiring inner discipline she took a full part in life, sensing it with uncanny empathy, engraving it faithfully on her memory, and viewing its unseen spaces with the profound knowledge of a living, feeling, contemplative soul.
At a time when the scientific attitude often seems to prevail over the human approach, Anna Smeliansky’s death is a severe loss. Her resolution not to succumb to adversity, her faithful adherence to Freud’s discoveries, and her unassuming devotion to help her fellows and alleviate their suffering have left as her bequest an example for us all to follow.
After finishing her studies she took up internal medicine. In 1912, moved by the ideals of Socialism and Zionism, she left Europe for Palestine. For a year she cared medically for some hundred Yemenite families in Jerusalem. The glaring light of the Mediterranean landscape forced her back to Europe to live in Berlin. There she joined up with another pioneering group, the psycho-analytical one, to become first assistant at the Polyclinic, when Eitingon opened the world’s first psycho-Analytical Institute in 1920.
When, in the early thirties, Hitler’s advent to power spelled the end of analysis in Germany, Dr Smeliansky had to move once more, and came finally to settle in Tel-Aviv. She went into private practice, caring affectionately for her patients until her last illness a few months before her death. Notwithstanding her serious handicap she eagerly followed every development and new step in psycho-analysis, and took a lively interest in the activities of our Society, never missing a meeting.
All who came in touch with Dr Smeliansky felt moved to deep admiration and love, seeing how her mind triumphed over the bodily infirmity and her heart conquered her harsh fate. She was not only an excellent analyst, with unusual understanding, judicious and discerning, but also a faithful friend, sensitive, considerate, and thoughtful. She never showed a trace of bitterness, or a hint of the lonely hours which made up her life. No selfish thought ever marred the suffering woman’s devotion to others. Quietly resigned to loss of sight, she never lost contact with the world. Whatever her eyes refused her, she took in with the most keenly delicate of ears, perceiving what others were not able to hear, the finest nuances in the mood of those around her. With awe-inspiring inner discipline she took a full part in life, sensing it with uncanny empathy, engraving it faithfully on her memory, and viewing its unseen spaces with the profound knowledge of a living, feeling, contemplative soul.
At a time when the scientific attitude often seems to prevail over the human approach, Anna Smeliansky’s death is a severe loss. Her resolution not to succumb to adversity, her faithful adherence to Freud’s discoveries, and her unassuming devotion to help her fellows and alleviate their suffering have left as her bequest an example for us all to follow.
