סמילנסקי, ד”ר אנה

סמילנסקי, ד”ר אנה

נולדה רוטמיסטרובקה, אוקראינה, ב1879

עלתה לארץ ב 1933

נפטרה בתל אביב ב 1965

הרופאה והפסיכואנליטיקאית הראשונה בישראל

גיזברית החברה וראש ועדת ההוראה בשנים 1939-1951

קורות חייה

ד”ר אנה חנה סמינסקי נולדה בשנת 1879 בעיירה רוטמיסטרובקה, אוקראינה, בתם של שמעיה ורחל סמילנסקי, הצעירה מבין 8 ילדים שהגיעו לבגרות. אחיה הגדול היה הסופר והמנהיג הציוני משה סמילנסקי. אנה אובחנה בילדותה כסובלת מניוון של רשתית העין, מחלה שהעיבה על חייה, כאשר ראייתה הלכה והתדרדרה עם השנים עד כדי עיוורון מוחלט. אנה נולדה למשפחה יהודית אמידה, משכילה וציונית, וזכתה להשכלה ואף למדה לימודי קודש. היא הייתה אוטודידקטית, והשלימה את השכלתה התיכונית בכוחות עצמה. היא נסעה לאודסה כדי לגשת לבחינות הגמר, שאפשרו לה לעבוד כמורה פרטית. בתקופה זו השלטונות ברוסיה הערימו קשיים רבים על נשים שביקשו לרכוש השכלה גבוהה, לכן נסעה לשוויץ, שם בין השנים 1900-1903 השלימה לימודי חינוך באוניברסיטת ברן. אנה החליטה להמשיך ללימודי רפואה באוניברסיטה בציריך, במטרה למצוא תרופה למחלת העיניים ממנה סבלה. חברתה ללימודים סיפרה שמצאה אותה פעם רכונה מעל ספר לימוד רפואת עיניים, אומרת: ‘אני לומדת את המחלה שלי; לאט לאט אאבד את ראייתי.’ אריך גומבל כתב לאחר מותה שבכוח רוחני רב החליטה אנה הצעירה לשאת את סבלה בעצמה, בבדידות בלי להעמיס במצוקותיה על איש הקרוב אליה.  במהלך לימודיה הכירה את מכס אייטינגון והשניים הפכו לחברים קרובים. אייטינגון הציע לה נישואים, אך אנה סירבה להצעתו בשל מחלתה שהלכה והחמירה. עם סיום לימודי הרפואה, בשנת 1907, חזרה אנה לרוסיה והתמחתה ברפואה פנימית. עם סיום ההתמחות עברה לברלין ועבדה כרופאה בקליניקה פרטית. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1912, נלהבת מהאידיאליים של הציונים והסוציאליזם, החליטה אנה לעלות לפלשתינה. היא התיישבה בירושלים, ועבדה כרופאה של בית הספר “בצלאל”. במשך שנה טיפלה במאות משפחות תימניות בעיר, חולים רבים שסבלו ממחלת הגרענת, שהייתה נפוצה באותה תקופה בשל תנאי התברואה הירודים בארץ. עם זאת, מחלת העיניים הקשתה על חייה, האור הבוהק של הנוף הים תיכוני אילץ אותה לחזור לאירופה ולחיות בברלין. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויסה לצבא כרופאה, ובתום המלחמה החליטה לעשות הסבה מקצועית, ולהתמחות בפסיכיאטריה.

דרכה כפסיכואנליטיקאית

בברלין אנה הצטרפה לקבוצה פורצת דרך נוספת, הפסיכואנליזה שהייתה בתחילת דרכה. בעקבות אייטינגון הצטרפה למכון הפסיכואנליטי שהקים בברלין ב1920, והייתה חברה במכון ובחברה הפסיכואנליטית הגרמנית בין השנים 1921-1933.  יחד עם ארנסט סימל הייתה לאסיסטנטית הראשונה בפוליקליניקה של המכון הפסיכואנליטי, וטיפלה בעשרות מטופלים. עם עלייתם של הנאצים, החליטה אנה לשוב לארץ ישראל. היא השתקעה בתל אביב, ויחד עם מקס אייטינגון, איליה שליט ומשה וולף הקימה את החברה והמכון והפסיכואנליטי בארץ ישראל. משנת 1939-1951 הייתה ראש ועדת ההוראה.

במקביל למעורבותה המשמעותית בפעילות החברה – מסופר שלא הפסידה אף לא פגישה אחת – טיפלה כמעט עד יום מותה במטופליה בקליניקה פרטית בתל אביב. למרות שהפכה עיוורת, ונכותה הגבילה אותה בחייה, היא עקבה בשקיקה אחרי כל התפתחות וצעד חדש בפסיכואנליזה, ומסופר שהייתה מסורה בכל ליבה למטופלים.

בהספד שכתב אריך גומבל הוא מספר שאנה הייתה יוצאת דופן במסירותה העמוקה לפסיכואנליזה. כל מי שבא במגע עמה התמלא בהתרגשות, אהבה והערצה, לנוכח ניצחון מוחה על חוליי הגוף, את התעלות ליבה מעל גורלה הקשה. לדבריו, היא לא הייתה רק אנליטיקאית מצוינת, נבונה, בעלת יכולת הבנה והבחנה יוצאת דופן, אלא גם חברה נאמנה, רגישה, מתחשבת. היא מעולם לא הפגינה שמץ של מרירות, ולא ניתן היה לחוש עליה את שעות הבדידות והסבל שהיה מנת חלקה. הוא כותב שאנה השלימה בשקט עם אובדן הראייה, אך מעולם לא איבדה את הקשר העמוק אל העולם הסובב אותה. כל מה שעיניה לא ראו, גומבל כותב, אנה קלטה באוזניה הרגישות ביותר; היא שמעה את מה שאחרים לא היו מסוגלים לשמוע, את הניואנסים הקטנים ביותר של נפשם של סובביה. עם משמעת פנימית ומסירות מעוררת יראה היא לקחה חלק מלא בחיים, חשה אותם אמפתיה והרגישות המופלאה שלה, חורטת אותם בזיכרונה המצוין; הוא כותב שאנה התבוננה במרחבים שאינם גלויים לעין, באמצעות הידע המעמיק שצברה נפשה החיה, רגישה, מהורהרת.

לסיום כתב גומבל שבתקופה שבה נראה שהגישה המדעית גוברת על הגישה האנושית, מותה של אנה סמילנסקי הוא אובדן חמור. החלטתה לא להיכנע למצוקות, דבקותה הנאמנה בתגליותיו של פרויד, המסירות הכנה ובלתי מתנשאת לתת עזרה לחבריה להקל על סבלם, הם ירושתה ודוגמה לכולנו.

ב-20 ביולי 1961 נפטרה ד”ר אנה סמילנסקי בגיל 82.

כתבים/פרסומים

השפעת תוספים שונים על מיצי העיכול של פרה חולבת. ציריך. מינכן 2006

מקס אייטיגוו ,מנקודת ראות של ידידים (עם אלברט נכט ). מתוך: החברה מברכת את נשיאה ליום הולדתו השישים. ירושלים 1941

LITERATUR + LINKS

Andreas-Salomé, Lou, und Anna Freud: “… als käm ich heim zu Vater und Schwester”. Briefwechsel 1919-1937, Bd. 2. Hg. von D. A. Rothe und I. Weber. Göttingen 2001

Brecht, Karen et al. (Hg.): “Hier geht das Leben auf eine sehr merkwürige Weise weiter…” Hamburg 1985

Freud, Sigmund, und Max Eitingon: Briefwechsel 1906-1939, Bd. 1. Hg. von M. Schröter. Tübingen 2004

Gumbel, Erich: Nachruf auf Anna Smeliansky. IJP 43, 1962, 360

Kloocke, Ruth: Mosche Wulff. Zur Geschichte der psychoanalyse in Russland und Israel. Tübingen 2002

http://www.matrikel.uzh.ch/active/static/27810.htm

Matrikeledition der Universität Zürich (16.2.2015)

International Journal of psycho-Analysis, (1962) 43:360-360.

Anna Smeliansky—1879–1961

Erich Gumbel

, Anna was distinguished by her deep devotion to psycho-analysis.Born in a hamlet near Kiev, she acquired her school education on her own resources and passed examinations in Odessa. In view of conditions in Russia at the turn of the century, she went to Switzerland to study medicine. There a friend of hers once found her bent over a textbook of ophthalmology, saying: ‘I am studying my own disease; I shall slowly lose my eyesight.’ With great spiritual strength the young student made up her mind to bear her suffering by herself, in solitude and loneliness, not burdening with her affliction anyone close to her.
After finishing her studies she took up internal medicine. In 1912, moved by the ideals of Socialism and Zionism, she left Europe for Palestine. For a year she cared medically for some hundred Yemenite families in Jerusalem. The glaring light of the Mediterranean landscape forced her back to Europe to live in Berlin. There she joined up with another pioneering group, the psycho-analytical one, to become first assistant at the Polyclinic, when Eitingon opened the world’s first psycho-Analytical Institute in 1920.
When, in the early thirties, Hitler’s advent to power spelled the end of analysis in Germany, Dr Smeliansky had to move once more, and came finally to settle in Tel-Aviv. She went into private practice, caring affectionately for her patients until her last illness a few months before her death. Notwithstanding her serious handicap she eagerly followed every development and new step in psycho-analysis, and took a lively interest in the activities of our Society, never missing a meeting.
All who came in touch with Dr Smeliansky felt moved to deep admiration and love, seeing how her mind triumphed over the bodily infirmity and her heart conquered her harsh fate. She was not only an excellent analyst, with unusual understanding, judicious and discerning, but also a faithful friend, sensitive, considerate, and thoughtful. She never showed a trace of bitterness, or a hint of the lonely hours which made up her life. No selfish thought ever marred the suffering woman’s devotion to others. Quietly resigned to loss of sight, she never lost contact with the world. Whatever her eyes refused her, she took in with the most keenly delicate of ears, perceiving what others were not able to hear, the finest nuances in the mood of those around her. With awe-inspiring inner discipline she took a full part in life, sensing it with uncanny empathy, engraving it faithfully on her memory, and viewing its unseen spaces with the profound knowledge of a living, feeling, contemplative soul.
At a time when the scientific attitude often seems to prevail over the human approach, Anna Smeliansky’s death is a severe loss. Her resolution not to succumb to adversity, her faithful adherence to Freud’s discoveries, and her unassuming devotion to help her fellows and alleviate their suffering have left as her bequest an example for us all to follow.