פרופ. שמואל נגלר
שמואל נגלר נולד בוינה, אוסטריה ב1914
נפטר בקרית טבעון ב1987.
עלה ארצה עם התחזקות הנאצים באוסטריה עם ויזה מטעם האוניברסיטה העברית.
הקים את התחנה לטיפול בילד ונוער בירושלים ונהלה בשנותיה הראשונות.
שימש כיו”ר ועדת ההוראה של המכון בשנים 1979 -1981.
קורות חייו
אציג כאן סיכום מתוך קורות חייו המפורטים של פרופ. שמואל נגלר המופיעים בהקדמה לספר “כתבים” שערכה מרים ריק ויצא ב1998 בהוצאת “אח”. למרות שקראנו לו בינינו “נגלר” אקרא לו שמואל במהלך הכתיבה.
הפרטים על ילדותו ונעוריו לקוחים וערוכים מתוך הרצאה לסטודנטים, שנתן בקורס של פרופ, יוג’ין וינר בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה.
שמואל נגלר נולד ב1914 בוינה שבאוסטריה, למשפחת מהגרים סוציאל דמוקרטים, ממזרח אירופה.
שנות מלה”ע הראשונה היו שנים של מצוקה וקיצוב. האב כסוציאל דמוקרט ניסה להתערות בוינה שבין מלחמות העולם ללא ענין ביהדות. שמואל פגש אותו לראשונה בגיל 4 והיה רק בן 11 כשהאב נפטר. שמואל התגורר עם אמו וסבתו בדירה צנועה בשכונת עוני בה חיו מעט יהודים, רובם פליטים. בשכונה התנהלו מאבקים בין יהודים מהמזרח ויהודים מן המערב.
בהיותו בן 6 נכנס לבי”ס שהיה מרכז לרפורמה דמוקרטית בחינוך. רב תלמידי ביה”ס היו “אוסטרים אמתיים” כהגדרתו של שמואל, פרולטרים משכונת עוני. רובם היו צ’כים והוא היה היהודי היחידי. הוא הצטיין בלימודים בכלל ובגרמנית במיוחד . הוא הצטיין בלימודיו גם בתיכון שגם הוא היה ברוח ליברלית בה התלמידים הם שהעריכו את הישגיהם וחבריהם שפטו את ההערכות.
עם העליה בהשפעה של הנאצים החלו הפשיזם והכנסייה להשפיע על האווירה במוסדות החינוך. בגילאים אלה שמואל החל להתעניין בפסיכואנליזה ובהבנות פסיכואנליטיות של ספרות. כשהגיעה אליו במקרה ה”הקדמה לפסיכואנליזה” של פרויד הוא בלע אותה באחת והיא הייתה חוויה מכרעת בחייו. באותה תקופה הוא התעניין בעיקר בפסיכואנליזה וציונות והצטרף בגיל צעיר לתנועה ציונית. למרות התנגדות התנועה ללימודים הוא המשיך בתיכון ובלימודים גבוהים. בשנת 1932 היתה האוניברסיטה ,כבר חממה לנאציזם. והיהודים סבלו באוסטריה מהתעמרויות עוד מעלית הנאצים לשלטון בגרמניה. שמואל למד פילוסופיה והתרשם במיוחד מהפוזיטיביזם הלוגי וראסל. לאחר שמרצה שלו נורה בידי סטודנט נאצי (פרנואיד לפי עדותו של שמואל) הוא הפסיק את לימודי הפילוסופיה וכאילו במקרה התרכז בפסיכולוגיה. אלה היו לצערו, לימודים אמפיריים בעיקרם. אך במסגרות “מחתרתיות” מחוץ לאוניברסיטה הוא למד פסיכואנליזה ולבו נטה מאז לתחום זה. כראש התנועה הציונית הוא נאלץ לצאת את וינה לפני שנבחן ולימודיו אושרו.
למרות הקושי לעזוב את אמו , הוא הגיע ארצה עם ויזה מטעם האוניברסיטה והתגורר עם סטודנטים כמוהו שהגיעו מאוסטריה. הם למדו סוציולוגיה עם מרטין בובר ונחשבו כנצלנים ע”י אנשי “הישוב”. הוא עבד לפרנסתו כפועל בנין ולצערו, התקשה בכך.
באותה תקופה הגיעו פסיכואנליטיקאים לארץ ישראל ובירושלים הוקם המכון הפסיכואנליטי. הוא עבד כמדריך נוער בשכונות עוני וכתלמידם של פסיכואנליטיקאים היה שותף ליישום של תובנות הפסיכואנליזה בחינוך. תחום שהיה מרכזי בכל מהלך חייו המקצועיים.
לפני ובמהלך מלחמת השחרור שמואל שרת בהגנה ובפלמ”ח. לאחר המלחמה . הוא נסע לסיים את לימודי הPh.D. בוינה. הוא חזר ושרת כקצין ב”מחלקה הפסיכיאטרית של הצבא”.
חייו לוו בדואליות בין המשיכה שלו לאובייקטיביות ומחקר לבין עומק ההבנות של הפסיכואנליזה שאינן מאפשרות מחקר אמפירי. הוא שאף לחבר בין הביולוגיה לפסיכואנליזה. עם זאת הוא תפס את הפסיכואנליטיקאים, כצמרת בריאות הנפש ועסק רבות בחיבור ההבנות של הפסיכואנליזה לחינוך ולמחנכים.
בשנות ה40 של המאה הקודמת הוא החל את חייו המקצועיים בירושלים. באותה תקופה הוקם המכון הפסיכואנליטי בזכותו של אינטינגון (שעלה ב1933) ועוד אנליטיקאים שעלו במהלך עשור זה. הם ושמואל בתוכם הביאו אתם את התפיסה שיש ליישם את עקרונות הפסיכואנליזה לתהליך החינוכי ויסדו כאן אסכולה המכונה פדגוגיה אנליטית. בספר ממנו נלקח סיכום זה יש הרחבה רבה על הקשר של שמואל לחינוך בכלל ולחינוך הקיבוצי בפרט. במהלך התקופה הירושלמית שמואל הקים את התחנה לטיפול בילד ונוער בירושלים ונהל אותה בשנותיה הראשונות. תחנה הפועלת עד היום.
ב1952 נולד אהוד לשמואל ולוצי שהייתה אשתו, אם בנו וחברתו לדרך החינוך הפסיכואנליטי.
בשנות החמישים עברה המשפחה לטבעון. שמואל עבר ללמד באורנים ואח”כ באוניברסיטת חיפה. הוא הקים את “המכון לחקר הקיבוץ” והיה מעורב מאוד בחינוך הקיבוצי, החינוך המשותף ובחקרו.
הדואליות של מחקר והבנה פסיכואנליטית, הדואליות של חינוך לערכים מול ליברליות ומימוש עצמי ליוו אותו לאורך כל דרכו המקצועית והוא אחז כל השנים בדואליות זו תוך שהוא מחזיק בעמדה עמוקה, אנושית מאד ולא שיפוטית.
בשנים 1979 עד 1981 שמואל נגלר כיהן כיו”ר ועדת ההוראה והמכון.
ב 1987 שמואל נפטר לאחר מחלה קשה.
הספר “כתבים” מכיל הספדים של חבריו מתחום החינוך והחינוך הקיבוצי וכן מאמרים של שמואל מתקופות שונות בחייו. מחקרים והבנות תאורטיות, תיאורי מקרה והרצאות.
שמואל נגלר וויקי בנטל היו עמודי התווך של הפסיכואנליזה בחיפה ובצפון. הם התנהלו בצניעות מרשימה ונדירה, בין היתר הם נהגו לנסוע לישיבות החברה שהתנהלו בבוקר שבת בירושלים, במונית שרות מחיפה לת”א, שם נהגו להצטרף לתל אביבים וכך גם חזרו. הם חלקו ביניהם את האנליזות וההדרכות של “הקנדידטים” (כפי שכונו אז) החיפאים של אותה תקופה עד שאלה נעשו פסיכואנליטיקאים בזכות עצמם.
מילים לזכרו
הכרתי את ד”ר שמואל נגלר – קראנו לו נגלר – לראשונה במסגרת לימודי במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. הוא הרצה על היבטים פסיכואנליטיים בהתפתחות הילד. הוא הביא אתו ניחוח אירופאי, רצינות, שיטתיות, אהבת הפסיכואנליזה ויישומה לטיפול ולחינוך.
לימים הוא היה המדריך שלי על אנליזה בהכשרה במכון הפסיכואנליטי.
אני רואה אותו לנגד עיני עם עיניו החמות והחכמות, עם בדל חיוך ומבט שמופנה קרוב, וגם מתבונן לאיזה מרחק, מעבר להרים…
המשפט הפותח בכל הדרכה היה “אז מה שלום הבחור שלנו”… הוא ליווה מקרוב את האנליזה שהדריך, השתתף בכל פרט, כתב רשימות בזמן ההדרכה ובסוף השעה היה מסכם, “אז מה היה לנו כאן”, ופורס בנקודות 1,2,3 את מהלך השעה והרבדים שהתגלו בה. תערובת של דידקטיות וסדר עם חשיבה מרחפת, תערובת של התבוננות בפרטים עם הרהורים פילוסופיים, תערובת של קבלה לכל מה שאנושי עם ביקורתיות מול חציית קווים מוסריים, תערובת של שובבות ותמימות. ליבו היה נתון לשכבות המצוקה, לילדים עזובים, לעבריינים, עם רצון עז לרתום את ההבנה הפסיכואנליטית לטיפול בהם.
הוא היה מרותק לטבע האנושי ולא פעם אמר בהתפעמות בשעת ההדרכה עד כמה המציאות עולה על כל דמיון. “כל יום במפגש עם סיפורי החיים של אנשים אני כאילו קורא ספר”.
אני רואה אותו לפני כמו אז, לפני שנים כה רבות, הוא והתיק החום רב השנים שלו, תיק המכיל את לבו, חכמתו ורשימותיו. אני זוכרת אותו נוסע בתחבורה ציבורית לסמינרים בתל אביב, עממי, צנוע, לבבי ורואה את מי שלפניו בגובה העיניים.
אדם יקר.
יעל לירון
על שמואל נגלר
שמואל נגלר היה המדריך הראשון שלי בשנות ההכשרה במכון הפסיכואנליטי שלנו, בין 1977 ל-1984. היינו נפגשים לרוב בחדרו באוניברסיטת חיפה. הוא היה אז פרופסור לחינוך וראש הקתדרה לחינוך מיוחד, ואני הצטרפתי לחוג לפסיכולוגיה ונעשיתי ראש המגמה הקלינית בו. בנוסף למשימת ההדרכה שוחחנו לא פעם על האתגר המשותף של שילוב הפסיכואנליזה באוניברסיטה ובעולם האקדמי בכלל.
שמואל זכור לי כמדריך קשוב ואמפתי. הרקע התיאורטי שלו היה קלאסי, אך חוויתי אותו כנאמן לי ולמטופל יותר מאשר לתיאוריה כלשהי; תמיד היה experience near. האווירה בחדר הייתה לבבית ולא פורמלית. בחלק מהתקופה הוא שימש כיו”ר ועדת ההוראה של המכון, ואז קיבלתי ממנו בכמה הזדמנויות מכתבים מטעם הוועדה כתובים בטון פורמלי וסמכותי. היה קשה ליישב את חוויית המפגשים עם הטון של מכתבים אלה, אך הבנתי שכאשר הוא משמש בתפקיד בכיר מטעם המכון הוא מתנסח כפי שהיה מקובל אז, ונשמע פחות “הוא עצמו” כאדם.
בשיחותינו עלה לא פעם גם נושא החינוך בתנועה הקיבוצית. לי היו דעות ביקורתיות כלפי “הלינה המשותפת”. הרגשתי היטב את נאמנותו הרגשית של שמואל למפעל הקיבוצי, שהיה מעורב בו (בעיקר בתקופת “אורנים”) והזדהה איתו אידיאולוגית. אולם יחסו לביקורת היה ענייני ולא הגנתי, והוא בהחלט היה מוכן לחשוב יחד על נקודות תורפה של המודל. כאשר ניסחתי לימים מאמר שסיכם את ההשגות שלי בנושא הקדשתי אותו לזכרו של שמואל.
עמנואל ברמן
זיכרונותיי משמואל נגלר
הכרתי את נגלר, כפי שקראנו לו, בסמינר ה”עבודה המעשית” במסלול חינוך מיוחד בחוג לחינוך, באוניברסיטת חיפה.
התרשמתי מאישיותו החייכנית והרצינית בו זמנית. אני זוכרת כשהוא הגיב על משהו באותו סמינר באמירה, שישנם שלושה סוגי מחנכים: מחנך מהסוג של האגו שאותו אנו רוצים כאיש חינוך. מחנך מהסוג של האיד שמאוד מזדהה עם הילד ולוחם את מלחמותיו שאותו נצטרך ללוות ולהנחות ומחנך מהסוג של הסופר-אגו אתו נצטרך לשוחח ולעזור לו לבחור במקצוע אחר. הכל מסופר במבטא יקי כבד וברצינות . החיוך נבע מתוכי.
אח”כ נפגשנו במשרדו באוניברסיטה, כשהוא הדריך אותי על עבודתי הקלינית בMA בפסיכולוגיה קלינית. הוא היה רושם הכל בכתב קצרנות מיוחד לו, במהלך ההדרכה ומסכם מה היה לנו בסוף כל פגישה במונחי התאוריה הקלאסית ובהומניות רבה נעדרת שיפוט. יום אחד צלצל הטלפון מאחוריו במהלך הפגישה שוב ושוב. ללא כל הפסקה הוא שלח את ידו לאחור ונדנד את האפרכסת על מושבה עד שנותק הצלצול. בחיוך שובבי על פניו המשכנו בעבודתנו.
השילוב השובבי נערי בפניו הבוגרות ואנושיותו החמה גרמו לי לחבבו מאוד ולזכור אותו החום עד היום.
אורית שרי
כתביו
1.כתביו והרצאותיו מרוכזים גם בספר
שמואל נגלר כתבים, מרים ריק, עורכת, 1998, הוצאת “אח” בע”מ.
2 . Nagler,S. and Mirsky. A.F. Introduction: Overall Design and Methodology of the Israeli High -Risk study
In Schizophrenia, bulletin 11:19-29, 1985.
נמצא גם בספר שמואל נגלר כתבים