נולדה ב1940 בירושלים
נפטרה ב2023 בחיפה
דברים לזכרה של עדנה מור
הכרתי את עדנה בפרוזדורי בי”ח רמב”ם בחיפה, בשנות התשעים של המאה הקודמת. אישה גבוהה, אצילית ומרשימה. בישיבות הצוות טעמתי את טעם ההקשבה השקטה שלה, ולמדתי לחכות להתערבויותיה הצנועות, והמאוד מדויקות.
לימים, עדנה הייתה המדריכה שלי לאנליזה הראשונה בהכשרה האנליטית. זו הייתה אנליזה מורכבת וסוערת של חמש פגישות בשבוע, ואולי בפעם הראשונה פגשתי בקליניקה רגרסיה כה עמוקה. עדנה החזיקה אותי ואת האנליזה הזו ביד בטוחה, תוך התייחסות מעמיקה לרבדים התשתיתיים של הנפש. שוב בלטו לעיניי השקט שלה העוטף, וצניעותה. היא דיברה מעט תוך הבנה עדינה ורבת ממדים של נפשה של המטופלת, ושל נפשי שלי. היו לנו גם הבדלי גישות, שיכולנו לדבר עליהן בפתיחות. הרגשתי שלעדנה הייתה סבלנות ואמפתיה, שלעתים נדמו לי כאינסופיים. ואילו אני הרגשתי צורך גם ל”עשות” ובעיקר – לעשות מקום לתוקפנות שבחדר האנליזה.
ההדרכה איתה נמשכה שש שנים ברציפות, ואחר כך באופן ספוראדי, כשרציתי בכך. המפגשים תמיד התאפיינו באנושיות בלתי אמצעית חמה ופשוטה.
עד היום זכור לי מקרה נחמד – כשנפגשנו בטיסה ללונדון. עדנה טסה לתת הרצאה על השואה בדנמרק. וכל הטיסה, ישבנו בפינת הדיילות. היא הקריאה לי את ההרצאה ודנו בה. הייתה זו הטיסה הקצרה ביותר ללונדון שאי פעם ידעתי…
בשנות היכרותינו עדנה גם עבדה כמדריכה ב”עמ”ך”, והחלה לחקור ביסודיות את שורשי משפחתה בשואה. חיפשה ומצאה עדויות בארכיונים בצ’כיה לגורלם של אביה וסבה.
היא הייתה אומנית לא רק בפסיכותרפיה אלא גם במוסיקה ובציור. בשנים הללו היא הנציחה את משפחתה הגרעינית בציורי שמן גדולים ורבי הבעה, ואף ביקרתי בתערוכת ציורים בה השתתפה בגלריית עין-חרוד.
הנגינה ליוותה את חייה. שמעתי אותה מנגנת מספר פעמים. זכור לי היטב שבכל פעם שהגעתי לביתה היפה ברחוב קידרון בחיפה, בקעו מן הבית צלילי פסנתר. זו הייתה נגינתו של בעלה – גדעון – שאף הוא ניגן בפסנתר, והמוסיקה הייתה להם אהבה משותפת.
בשנים האחרונות עדנה – שהייתה מדמויות התווך של הקהילה הפסיכואנליטית והפסיכולוגית בחיפה – קצת נעלמה מן העין. היא סבלה ממשברים רפואיים, ונדמה לי שבשנתיים האחרונות התמסרה בעיקר למוסיקה ולציור. הבנתי שלפני מותה עבדה וניגנה את הקונצ’רטו הרביעי של בטהובן.
לעדנה וגדעון יש שני בנים גדולים – אמנון ואודי – שהקימו משפחות יפות, ושניים מנכדיהם משרתים כעת שירות קרבי. יש להם גם, למיטב ידיעתי, כעין “בת מאומצת” שעדנה אהבה מאוד, ואף שמחה על כך שהיא מוסיקלית ושרה מאוד מאוד יפה.
עדנה הייתה מוקפת אהבה בחייה.
היא נגעה בנפשות של רבים מאיתנו, וזיכרונה שמור אצלי בלב ויקר לי.
פאולה גל
* * *
קשה לכתוב על עדנה בלשון עבר. היא תמיד הייתה. וגם כשלא התראינו ידעתי שהיא נמצאת.
הכרנו לפני שנים רבות לפרק זמן קצר בהתמחות במרפאה הפסיכיאטרית בהדסה עין כרם.
שנים לאחר מכן נפגשנו בחיפה כבר עם משפחה וילדים. שותפות מקצועית וחברית.
היינו שותפות למסלול ההכשרה במכון. קבוצה חיפאית קטנה עדנה, איקה, עמנואל ואני. נסענו יחד ללימודים כשכל אחד מאיתנו למד בשנתון אחר.
אני רוצה לספר על עדנה שפחות מוכרת. עדנה עם ניחוח אירופאי כשבביתה פסנתר כנף, כן ציור והרבה ספרים. זה היה עולם מאד משמעותי עבורה בצד ובשיתוף עם העבודה הפסיכואנליטית והחשיבה הפסיכואנליטית.
זיכרון חי שיש לי מעדנה מקופל במה שקראתי לו ”ציורי החייאה”. עדנה לקחה צילומים ישנים, דהויים ומהוהים בשחור לבן מאלבומים של פעם, מאנשים שיקרים לה, צילומי ילדים וזקנים, העבירה אותם לפורמט ציורי יותר גדול בצבע, היה מפליא איך נשמרה הבעת הפנים החיה. אלו היו מתנות יקרות לאותם אנשים שציירה להם את יקיריהם. אני יודעת שאותה החייאה של תמונות דהויות כמעט נשכחות מעברו של האדם היו חשובות לה גם בעבודה הטיפולית. היתה לה יכולת לאסוף ולאחות הרבה קרעים ושברים בנפש.
המוסיקה והנגינה בפסנתר היו פס קול חשוב בחייה, היא החייתה את נגינת הפסנתר כילדה וחזרה ללמוד ולנגן עד הרגע האחרון, המוסיקה היתה מקור הנאה עמוקה ניחומים.
החיבור בין האמנות והפסיכואנליזה בא לידי ביטוי בנושא שעסקה בו בעבודתה השניה למכון “המבט כחלון לנפש” לימים חקרה את קשר העין בין אם לתינוק בפסיכואנליזה ובציור המערבי. עבודה שגם הציגה בחברה. במבט עיניה היו עצב ושמחה. היא נשאה בליבה את הכאב והטוב של מטופליה במסירות אין קץ.
הנוכחות של עדנה תישאר איתנו בתוכנו, היא תחסר לי.
יעל לירון