מוזס, פרופ’ רפאל

כאשר רינה שאלה אם אוכל לדבר כאן, הוסיפה, כדרכה, “אם זה בא לך בקלות.” ובכן, זה לא בא לי בקלות. לא משום שאין לי מה לומר. אלא מפני שרפאל אינו מתקשר לי כלל עם מוות. רפאל היה הרבה מאד דברים, עבור אנשים רבים. אבל דבר אחד בלט מעבר לכל: הוא היווה כוח של חיים. כוח שקט, עצור, פנימי; כוח שנבע ממנו כלפי חוץ, לסובבים אותו. איתנות ומוצקות אפיינו אותו, מחשבה צלולה ודעה ברורה במקומות שמועדים להכשל בהם; כזרקור או כמגדלור – מגדל של אור – בהירות שמפלחת את הערפילים של טשטוש ואובדן דרך. במקומות האלה – של הספקות וההתלבטויות –  היינו פונים אל רפאל – להתייעצות, לשיחה ולהחלפת דעות, והבאת הדברים בפניו תמיד עזרה להבהיר אותם. בכל אלה תחסר לנו מאד, רפאל.
לא רק בהירות והחלטיות איפיינו את רפאל. גם אומץ לב. במיוחד בלטה התכונה הזאת כאשר לפני מספר שנים חלה במחלה קשה. ברגע מסוים, למרות שסימני המחלה והמאבק בה בלטו לעין כל, הופיע בתוכנו במסגרת של כנס, כאילו לא קרה דבר – הוא לא רצה התייחסות מיוחדת או השתתפות, אבל גם לא נחבא בביתו.
פרופ’ רפאל מוזס זכה להכרה ולהערכה רבה בחייו. הוא כתב ופרסם הרבה. שנים רבות היה הוא האדם שהיה מוכר בחו”ל ע”י כל מי שהתענין או היה בקשר עם התחום בישראל – של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה, וכל הנושא של טיפול דינמי באנשים במצוקה או שסובלים ממחלות נפש. הוא היה בר-הסמכא ובר-האוריין. היה גם בין הראשונים שזכו להכרה ולתואר הפרופסור. קשריו ומעמדו היו בשורה הראשונה בארץ ובעולם: הוא שימש כנשיא של החברה הפסיכואנליטית בישראל, וכסגן נשיא של החברה הפסיכואנליטית הבינלאומית. בשתיהן היה פעיל באופן מלא, שוטף ונמרץ, ממש עד לרגע האחרון. רפאל מוזס היה גם הראשון מישראל שהחזיק בקתדרה לפסיכואנליזה ע”ש זיגמונד פרויד באוניברסיטה העברית בירושלים, ובתפקיד ה- Erikson Scholar במרכז אוסטן ריגס בארה”ב.
אני רוצה להתמקד לרגע במפעל האחרון שלך, רפאל, בחברה הפסיכואנליטית בישראל. שנים רבות לא היתה לחברה שלנו ועדת אתיקה, וגם לא תקנון אתיקה. כאשר רצינו סו”ס למלא את החסר הזה, הבחירה היתה טבעית וברורה מאליה: פנינו אליך, רפאל, כדי שתקח על עצמך את התפקיד הזה. כי מי כמוך יכול היה להיות סמכות מוסרית, ובה בעת אדם שניצב מעל ומעבר למחלוקות אישיות ולמריבות קטנוניות. ואכן, לקחת על עצמך את התפקיד, ויחד עם חבריך בועדה יצרתם את תקנון האתיקה של החברה והתחלתם בהפעלתו ובישומו.
הכרותי האישית עם רפאל נבנתה במשך שנים ארוכות של עבודה משותפת וידידות אישית. יחד עם קומץ חברים יסדנו את האגודה הישראלית ללימוד תהליכים קבוצתיים וארגוניים, שהיום היא עמותה משגשגת תחת השם “אפק – ארגון, פרט, קבוצה” שמונה עשרות רבות של חברים בארץ ובעולם. אין זה מקרה שרפאל היה ממיסדי אפק וחלוציה. עבורו, הזהות הפסיכואנליטית היתה מצד אחד זהות ששומרת בקפדנות על כללי התנהגות וטיפול שראויים להבנת העולם הפנימי, הפרטי והנסתר. אך בנוסף – עבורו זאת גם דרך המלך להתבונן, להבין ולפעול בעולם שבו אנו חיים, העולם החברתי והממשי, העולם של “אדם לאדם,” שבו אנשים פועלים ועושים זה לזה. לא רק להתבונן, אלא גם להתערב ולפעול בדרך שהוא מאד האמין בה. הזהות הזאת באה לביטוי בכתיבה ענפה על נושאים פוליטיים ויישומיים, שצמחה מתוך ההבנה הפסיכואנליטית, תחום שהוא פיתח ועסק בו הרבה בשנים האחרונות, כמו גם במפגשים עם שכנים ואויבים. עבודותיו בתחום הזה חובקות את פינוי סיני, את הטיפול בנפגעי הלם קרב במלחמת יום כפור, והשיח עם הפלשטינאים.
אני רוצה לסיים באחד המפעלים המשותפים החשובים שצמחו מתוך הפעילות הזאת, שמביאים לביטוי מלא את זהות האישית של רפאל על כל מרכיביה המגוונים. רפאל היה כידוע יליד גרמניה, שהגיע ארצה בילדותו. הוא דבק בהחלטיות ובנחישות בזהותו הישראלית, אבל גם ידע שהמרכיב היהודי-גרמני שבו היה יקר וחשוב. מכאן נבעה פעילותו ותרומתו בתחום הזה. פעילות זו התחילה בכנס בינלאומי שעשה ב- 1987במסגרת כהונתו בקתדרה ע”ש פרויד, בשם: “משמעות השואה לאלה שלא נפגעו ממנה ישירות”. היתה זו פעם ראשונה שאנליטיקאים גרמנים באו ארצה ונפגשו כאן עם בני הדור הראשון והשני לשואה, במפגש נוקב וקשה, אבל גם פותח ומפרה. כנס זה היה גם אחד התמריצים לסדרה של סדנאות שיצרנו יחד, של אנליטיקאים ומטפלים מגרמניה ומישראל, שרפאל לקח בהן חלק אישי וחשוב. הסדנא האחרונה בבאד זגזברג בגרמניה, היתה הפעם האחרונה שעבדנו יחד בכפיפה אחת, בקרבה ובגילוי הלב שמתאפשר בסדנאות כאלו. היה זה אחרי התגברותו על מחלתו, ורפאל ממש פרח – הוא היה מלא חיים ועוצמה, ונוכחותו היתה מלאה ותורמת. לרפאל היתה גם תרומה נכבדה כאחד העורכים של ספר שעתיד לצאת מסדנאות אלו, שגם בו היה פעיל עד לרגע האחרון.
עבורי, הסדנאות האלה מסמלות יותר מכל דבר אחר את הדרכים השונות שנפגשו ברפאל, ושהוא הפגיש ואיחד אותן באישיותו למקשה אחת ומרשימה: הפסיכואנליטית, הדינמית-חברתית, והפוליטית-ארגונית.
צר לי עליך, רפאל, שהלכת מאיתנו לפתע פתאום. תחסר לי, לרינה, למשפחתך ולכולנו מאד.
יהי זכרו ברוך.

Rafael Moses, MD
Jerusalem, Israel
Award Year: 1996

Rafael Moses has distinguished himself in the application of psychoanalytic theory to the study of prejudice and intergroup conflict. His contributions to the studies of the intergenerational effects of the Holocaust and the psychodynamic dimension of the Arab-Israeli conflict are scholarly openings of new fields of psychoanalytic inquiry. He is also a revered teacher and active contributor to the European psychoanalytic scene.
Dr. Moses has been an early pioneer of the application of psychoanalytic ideas to long-term political conflicts. Since the 1960s he has been actively involved in thinking and writing about the Israeli-Palestinian conflict and about the unconscious aspects of all social conflicts. His work evidences an immense curiosity about political leadership and political processes with a sensitivity to the plight of common citizens who are often victims of leaders and processes beyond their control.

In a 1998 book psychoanalysis at the Political Border: Essays in Honor of Rafael Moses, the editors Leo Rangel and Rena Moses-Hrushovski, created an eloquent tribute to Dr. Moses. They collected and arranged the essays to emphasize the full range of psychoanalytic interest, from problems of individual psychology to some of the most urgent and compelling issues which confront groups and nations.

Moses, R. (1983). A fifty year span: Some reflections on Israelis and Germans. Isr. J. Psychiatry, 20:155-168. [→]

Moses, R. (1993). Persistent shadows of the holocaust: The meaning to those not directly affected. Madison, Conn, Int. Univers. Press.

Moses, R. & Eickhoff, F.-W. (Eds.) (1992). Die Bedeutung des Holocaust fuer nicht direkt Betroffene, Jahrbuch der psychoanalyse, Beiheft 14. Stuttgart Bad-Canstatt, Fromann-Holzboog.

Moses, R., & Cohen E. (1984). Understanding and treatment of combat neuroses: The Israeli experience. In H. J. Schwartz (ed.) psychotherapy of the Combat Veteran, (pp. 269-303). New York, SP Medical & Scientific Books.

Moses, R. (1968). Form and Content—An Ego-psychological View. psychoanal. St. Child, 23:204-223.[…]

Moses, R. (1978). Address of Welcome, Jerusalem Congress. Int. J. psycho-Anal., 59:3-4. […]

Moses, R. (1978). Adult Psychic Trauma: The Question of Early Predisposition and Some Detailed Mechanisms. Int. J. psycho-Anal., 59:353-363. […]

Moses, R. (1982). The Group Self and the Arab–Israeli Conflict. Int. R. psycho-Anal., 9:55-64. […]

Moses, R. (1988). Verleugnung bei nicht-psychotischen Erwachsenen. Eine Diskussion ihrer funktionalen und dysfunktionalen Aspekte. Psyche – Z psychoanal., 42:753-768. […]

Moses, R., Hrushovski-Moses, R. (1986). A Form of Group Denial at the Hamburg Congress. Int. R. psycho-Anal., 13:175-180. […]

Moses, R., Moses-Hrushovski, R. (1990). Reflections on the Sense of Entitlement. psychoanal. St. Child, 45:61-78. […]

Moses, R.H., Moses, R. (1986). Steps in Self Development. psychoanal. St. Child, 41:491-513. […]