נולדה בברלין ב1907
עלתה לארץ ישראל ב 1934
נפטרה בתל אביב ב 1996
ניהלה את ביה״ח שלוותא בשנים 1956- 1973
באתר:
– אודותיה
– סיפור חייה בכתב ידה
– דברים לזכרה מאת ברכה גאוני
– מאמרים שלה בנושא השואה
– דברים לזכרו של משה וולף
נולדה בברלין למשפחה יהודית-גרמנית. אביה, אלפונס יפה, היה תעשיין ואמה, אליס לבית הולנדר, היתה מורה להתעמלות. בקורות חייה רות מתארת ילדות בצל התעוררות האנטישמיות. בין השנים 1927 ל- 1933 למדה רפואה בברלין, ולאחר עלייתו של היטלר לשלטון עברה לשוויץ שם הוסמכה בשנת 1933 כרופאה. היא חזרה לגרמניה ומשם עלתה לארץ עם משפחתה בשנת 1934, סמוך להטלת הצו שחייב את יהודים לענוד טלאי צהוב.
רות מתארת קליטה לא קלה: לא היו אז אולפנים ואת השפה העברית נאלצה לרכוש לגמרי לבד. היא התקשתה למצוא עבודה כרופאה, הן בשל היותה אשה והן בשל ריבוי הרופאים שעלו באותה תקופה מגרמניה. על רקע נסיבות אלה עשתה הסבה מקצועית והחלה ללמוד עבודה סוציאלית. לאחר שהוסמכה, נשלחה כעובדת סוציאלית עצמאית ויחידה לראשון לציון, שם הוקמה שכונה של יהודים פליטי יפו (כדי להגיע לשכונה היה עליה לצעוד שעה בחולות…). רות כותבת כי אהבה מאוד את העבודה ולא הצטערה כלל על שעשתה הסבה מקצועית. היא עבדה שם בין השנים 1938-1943.
בשנים אלה פנתה לאנליזה אישית אצל משה וולף, שהיה המייסד של הארגון הפסיכואנליטי בפלשתינה והשתייכה לראשוני החברים של החברה הפסיכואנליטית הפלשתינית.
במסגרת עבודתה כעו”ס, עת הביאה מטופלים לאישפוז, פגשה את מנהל בית החולים ‘ביתן’, מוסד פסיכיאטרי פרטי (שהפך ברבות הימים ל’גהה’), שהזמין אותה לעבוד אצלו כרופאה. רות השתלבה בצוות בית החולים ואחר כך עברה לנהל את גהה ב’, שהיתה מחלקת השיחרור של ‘גהה’ והפכה אט אט למוסד פסיכיאטרי העומד בפני עצמו (בית החולים הפסיכיאטרי ‘שלוותא’). מתיאור עבודתה מצטיירת אישה מאוד אנושית, פתוחה לחידושים ובעלת חשיבה מקורית ועצמאית. בין חידושיה – ‘המצאת’ המחלקה הפתוחה (היא מספרת שהדבר קרה במקרה, כאשר מנעול שער בית החולים התקלקל והסתבר שהמטופלים טיילו בסביבה וחזרו עם ערב לבית החולים, מרוצים וללא שאונה כל רע), פיתוח והרחבת הצוות הרב מקצועי ושילובו במערך הטיפול וקבלת ההחלטות, הכנסת הריפוי בעיסוק כחלק מהפעילות בבית החולים והמצאת הקונספט של ‘מטופלי היום’ המשוחררים מדי ערב לבתיהם.
היא היתה זאת שהעבירה בשנת 1956 את ‘שלוותא’ מפרדס-כץ למגדיאל, הרחיבה את פעילותו והקימה בו מרפאת ילדים ונוער ומחלקה לחולי יום. בשנת 1963 הפך בית החולים למחלקה הפסיכיאטרית של בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב.
משנת 1960 היתה אנליטיקאית מנחה במכון ובמקביל לימדה פסיכיאטריה בביה”ס לרפואה בתל אביב.
בשנת 1973 יצאה לגימלאות וסיימה את תפקידה כמנהלת בית החולים ‘שלוותא’. אחרי פרישתה הרחיבה את עבודתה האנליטית.
זיכרונותיה, בכתב ידה, שופכים אור על הדרך שבה התמודדה עם קשיי הקליטה בארץ ועל האופן שבו גיבשה את התפיסה המקצועית של בית החולים ‘שלוותא’.
מאמרה The Sense of Guilt Within Holocaust Survivors מנסה לקשר בין הזוועות אותן חוו הניצולים לבין מערכים אינטראפסיכיים לא מודעים. מעניין שלצד תפיסה קלאסית הבוחנת את האפשרות שאשמת הניצולים נובעת מאמביבלנטיות לא מודעת הקשורה לתסביך האדיפאלי ולקנאת אחים, היא עסוקה גם בקריסה הנרציסטית אותה חוו הניצולים נוכח ההכרה באובדן צלם האנוש בזמן שהיו במחנות ובגיטאות.
במאמרה Dissociative Phenomena in Former Concentration Camp Inmates משנת 1968היא מתארת מצבים דיסוציאטיבים שבהם ניצולים מן התופת של המחנות והמלחמה שבים וחיים מחדש את הטראומה אותה חוו, וטוענת כי אין מדובר בתופעות היסטריות אלא במצבים דיסוציאטיביים שנגרמו בעקבות ארועים שבשל עוצמתם ואיכותם הבלתי נתפסת והבלתי נסבלת, לא יכלו לעבור אינטגרציה על ידי האגו. מאמר זה מבטא, גם אם לא במפורש, תפיסה תיאורטית הנשענת על חשיבתו של פרנצ’י על טראומה ובמובן זה הוא נועז לזמנו.
מאמרה Group Activity as a Defence Method in Concentration Camp הוא מאמר מרתק הדן באפשרות שהתארגנויות קבוצתיות שימשו כמנגנון הגנה שסייע להתמודד עם מציאות החיים הבלתי נסבלת במחנות ההשמדה. לטענתה, מעבר ליתרונות המעשיים שהיו להשתייכות לקבוצה שחבריה דאגו וגוננו זה על זה, הקבוצה ופעילותה בתוך המחנה סייעה לחברים בה להכחיש את המציאות, להרגיש שייכות ולהזדהות עם ערכים וסנדרטים אנושיים, בתוך מציאות שבה ערכים אלה התפרקו לחלוטין. בנוסף יכלו חברי הקבוצה להשתמש באידאליזציה הדדית כדרך להגביר את תחושת הערך העצמי שלהם ובאופן שחיזק אותם נוכח תהליכים חריפים של דה הומניזציה.
זכרונותיה של פרופ׳ רות יפה, בכתב ידה
דברים לזכרה מאת ברכה גאוני
Dissociative phenomena in former concentration camp inmates
Group activity as a defense method in concentration camps
– Kloocke, Ruth: Mosche Wulff. Zur Geschichte der testanalyse in Rußland und Israel. Tübingen 2002
– Röder, Werner, und Herbert A. Strauss (Hg.): Biographisches Handbuch der deutschsprachigen Emigration nach 1933. Bd. 2.1. München u. a. 1983, 262-263
