אני מנסה לכתוב, ומדברת אליך, כי בלתי אפשרי לחשוב עליך כמי שהלכה מאיתנו לעולמים.
את, שיצגת את היופי שבחיים, את האמונה בכוחו של האדם להאחז בטוב ובאפשרי, בכוחו לנתב את דרכו מתוך חופש ואהבה – קשה להאמין שאת עזבת את מחוזות החיים ונוכחותך הקורנת לא תלווה אותנו יותר.
הכרתי אותך לפני 35 שנים. היית מדריכה שלי במסגרת ההתמחות. הוקסמתי מחוכמתך, מנדיבותך, מפנייך הקורנות ומהחיוניות הבלתי נדלית שכל אחד בסביבתך זכה לה מלוא חופנים.
באותם ימים טענה כנגדי מטופלת באישפוז “למה את לא יכולה להראות כמו ד”ר יהושע” ותיארה איך היתה רוצה לראות אותי, כמוך. אני הרגשתי, ושיתפתי אותך אז בהרגשתי שהיא מבקשת לפגוש שקט ובהירות בתוך מוחה הקודח. מתוך סערת נפשה היא קלטה שאת, שבקושי הכירה אותך, מחזיקה את האיכויות המיוחדות האלה.
גידלת אותי וגדלתי על ידך.
כמוני גידלת דורות רבים של פסיכולוגים ומטפלים. ברבים מהנוכחים פה ושאינם נוכחים את צרובה למלוא עומק הווייתם. הפכת להיות חלק ממי שאנחנו היום. נטועה בתוכנו לתמיד.
ובמובן זה את נפרדת מאיתנו היום, אבל נשארת איתנו לעולמים.
עוד בהיותי פסיכולוגית צעירה התפעלתי מיכולתך למצוא את האיזון העדין שבין הורה מגדל המתפעל ומעודד את ילדיו הפסיכולוגים בראשית דרכם המקצועית ובין מבטך הישיר, האמיץ והביקורתי שאינו מעגל פינות ואשר עמדתך הערכית היתה נר לרגליו.
“זהו הכח של ארוס – של יצר החיים” היית חוזרת ואומרת לי בשיחות שלנו על המהות האנושית ובהתבוננויות שלנו על טיפולים.
וכמו בתוך הקליניקה כך גם חיית את חייך – באמונה בכוחם של החיים, באמונה באהבה, באמונה בטוב שבאדם. בכל כך הרבה הנאה, שמחה וסקרנות היית משתפת ומשתתפת איתי – במפגש עם ספר טוב, בסרט מעניין, במאמר מרתק ובקונצרט או אופרה מהנים.
אהבת את הנופים האנושיים ואהבת את הנופים הממשיים. אהבת את הירוק המקסים של ביתכם בחיפה, ואהבת את הנוף האורבני שנשקף ממרפסת ביתך בגבעתיים.
כולנו ידענו שהיה קשה להיפרד מהירוק של חיפה על כל המשתמע מכך:
קשתה הפרידה מהיופי והשקט של העיר וקשתה הפרידה מהקהילה מהמקצועית המרשימה שנבנתה פה באיזור הצפון ואת היית מעמודי התווך שלה.
קשה היה לך ומאוד קשה היה לנו. חסרת למטופלים, חסרת למודרכים וחסרת לחברים. לא במקרה, רבים לא ויתרו על הקשר ולמרות המרחק הוסיפו והמשיכו לבוא אלייך לגבעתיים, לטיפול ולהדרכה.
אל קהילת הפסיכולוגים בצפון הגעת הישר מפריז שם סיימת את לימודי הדוקטורט.
הגעת והקמת את השירות הפסיכולוגי במרפאת קופ”ח לין ובבית החולים כרמל, אותו ניהלת במשך 30 שנה. בניהולך ובהדרכתך צמחה ושגשגה המרפאה לבריאות הנפש והפכה למרכז טיפולי המאפשר פסיכותרפיה לאוכלוסייה רחבה ומגוונת בעיר.
בנוכחותך העוטפת גידלת וטיפחת במסגרת המרפאה דורות של מטפלים בראשית דרכם, מטפלים שהפכו עם הזמן לחלק מהקהילה הטיפולית המפוארת של איזור הצפון.
ב1975 הצטרפת למכון הפסיכואנליטי. את אהבתך הגדולה לפסיכואנליזה ואמונתך ברוח החשיבה הפסיכואנליטית חלקת עם כל מי שהיה איתך בקשר – כמטפלת, כמדריכה, כמורה וכחברה.
אני יכולה להעיד על עצמי שמתוך הקשר העמוק שלנו צמחה בי המשאלה לבחור במסלול של הכשרה פסיכואנליטית, כנתיב דרכי המקצועית.
הבחירה במסלול זה אינה קלה כלל ועיקר זוהי דרך ארוכה ותובענית.
ואת תמיד היית שם לצידי, לצידנו. מאמינה בנכונות הדרך, מאמינה בעושרה וביופיה.
אמר לי קלמן אתמול בכאב רב ובעצב גדול ”חשבתי בלילה שאיקה הייתה כמו דופן הבריכה לשחיין העייף”. תמיד אפשר להיאחז בה, תמיד אפשר להישען עליה.
ועוד אני רוצה לספר על אהבתך הגדולה למשפחתך היקרה.
ממך שמעתי כמעט בכל שיחה, על מי מילדייך האהובים: סיוון, גדעון וחומי. על גאוותך הגדולה בהם ובדרכם.
וכמובן על שבעת נכדייך המקסימים אותם ליוויתי מרחוק בשמחה ובהתפעלות, שותפה לאושר הגדול שהם מכניסים לחייך.
זה היה לגמרי הדדי. באותו האופן לווית את משפחתי שלי. הכרת את ילדי כאילו היו אחיינייך. האמנת בכוחה של המשפחתיות.
בתוך האמונה הזאת פגשנו כולנו את הזוגיות המופלאה שלך ושל בולי.
את המיזוג יוצא הדופן ביניכם. הקשר האמיץ, האוהב, המעריך והמקבל – מושא כמיהה לכולנו.
קשה היה לדעת מי הוא השחיין ומי הוא דופן הבריכה.
תמיד כשנפגשנו שתינו גם בולי היה שם: לעיתים כנהג, לעיתים כשותף חלקי לקפה ותמיד כחלק ממך.
בעצם אני רוצה לספר שגם במכון הפסיכואנליטי היה בולי “חבר במעמד מיוחד”, שותף לרבות מהפעילויות המדעיות והמפגשים התיאורטיים. יושב לצידך קשוב ומתרשם. נושם את מושאי אהבתך.
אני זוכרת, לפני שנים רבות העברת סמינר לקבוצת בוגרי מכון בנושא האהוב עלייך: “המרחב האדיפאלי”. תוכנית הסמינר כללה סדרת מאמרים מעניינים שבחרת ולמדת ומדי פעם בולי העשיר אותנו ביצירה ספרותית בהקשר לנושא הסמינר. אנחנו ישבנו בחדרך המקסים החם והעוטף, תלמידים בוגרי מכון, מצפים לפתיחת הדלת המפרידה בין הדירה לקליניקה ולכניסתו של בולי, האב הגדול במרחב האדיפאלי.
צחקנו והשתעשנו מהאופן בו הומחז נושא הסמינר, ונהנו לחיות את החוויה בחדר.
זכינו. זכינו לקבל מטובך, מתבונתך, מראייתך הפסיכולוגית את המרחב האדיפאלי, וזכינו לקבל מקסם כוח ראייתו הספרותית של בולי את המרחב הזה.
לפני כשלושה חודשים, בעוד אנחנו מתכננות את פגישתנו הקרובה, סיפרת לי על עייפות גדולה ועל תופעות גופניות אחרות שמכבידות עלייך.
דאגתי. ניסיתי להרגע. אמרת לי שזוהי כנראה מחלה כרונית. צריך ללמוד לחיות איתה.
כל כך רציתי להאמין לך. המשכנו בשיחותינו הרבות עד שקולך נדם. לא יכולת לדבר יותר. היית חלשה מדי. הוספתי לדבר עם בולי ולקוות.
והנה ביום ראשון לפני שבוע, בסיום יום עבודתי, גיליתי את שמך על צג הטלפון.
לא האמנתי למראה עיניי.
צלצלתי אלייך – קולך החיוני והמתרונן תמיד, נשמע עייף, מותש.
בכל זאת שמחנו ואפילו צחקנו. אמרת לי בעניין מסוים “אני אספר לך על זה בשיחתנו הבאה”, אבל השיחה כבר לא הגיעה. המחלה הכריעה אותך.
אי שם למעלה ביקשו אותך לעצמם. גם הם רוצים ליהנות מיפי נפשך מפנייך הקורנות.
נוחי יקרה בשלום על משכבך
יהי זכרך ברוך.
הספד שנשאה ד”ר דורית מעוז, פסיכולוגית בכירה
14.9.2016
יום הלוויה
איקה אהובה ויקרה,
היית לי כאמא, אמא של רבים מאתנו שעומדים כאן היום המומים וממאנים להאמין שנפרדים ממך. כל כך מהר.
תמיד חשבתי שתחיי לנצח, לפחות עד גיל 90. היית כל-כך מוקפת באהבה ובאצילות ובטוב ובנדיבות, ותמיד קרנת כל כך הרבה שמחת חיים וחום וחיוניות, ובכל מצב הצלחת לראות את הפוטנציאליים החיוביים והמגדלים (למרות ההטייה שלנו כפסיכולוגים קליניים לראות את הפתולוגיה) ואפילו הצלחת לגלות את האפשרויות ללידה-מחדש (למרות נאמנותך לפרויד ולתסביך האדיפלי). ובקליניקה שלך התמדת לדאוג לפרחים חיים ורעננים כמודל של התחדשות וחיוניות, שקשה היה לחקות ולא ניתן היה לחשוב שאי פעם תיפסקנה.
את היית בשבילי כאמא בשלושים השנים האחרונות. שנים רבות לאחר שכבר אמי הביולוגית לא היתה בין החיים. אימצתי אותך כאמא- תקופות בכורסא, תקופות מאחורי הספה וגם תקופות בין הזמנים. וכמוך לא פגשתי. היו בך איכויות שאין ברבים מאיתנו הפסיכולוגים. היית שם כפי שאת, אוטנטית וחדת-מבט וחפה מיהירות מרחיקה וידענית. היית פשוט את. כובשת במבטך ובחיוכך ובהירה במילותיך ובשפתך. מאמינה בכוחות וביכולות וסולדת מקורבנות וויתור.
אהבתי את החיוניות שלך ואת השקט שלך, את הצבעים העוצמתיים ואת התבונה השקטה, את העיניים שרואות הכל אבל בוחרות לומר במשורה. ויותר מכל אהבתי את חיוכך המקסים והעוטף בו פתחת לי את דלתך לכל הקליניקות שלך שאימצתי לי כבתים אהובים.
חיבקתי כל מדרגה במורד המדרגות היורדות אל הוואדי ומובילות אל הקליניקה שלך בדרך הים, השלמתי באהבה עם המעלית שהובילה אותי אל עליית הגג היפהפיה והמדהימה שלך שתמיד רציתי להשאר בה עוד קצת, ושרדתי את המבוך האורבני של המגדל בפארק בגבעתיים כדי לעלות אליך לקומה ה 21, כשהחלטת לעבור לעיר הגדולה כדי להיות קרובה יותר לילדיך ולנכדיך.
אהבתי מאד את כל הבתים האלה שעיצבת באסתטיקה הייחודית שלך. אהבתי את כל הספות והכורסאות והריפודים הצבעוניים ואת כל עושר הספרים בספריות העמוסות וכל תמונה ושטיח שבהם התבוננתי שעות רבות. ואף עתה אני רואה את כולם בעיני הכלות לראותך יושבת שם בתנוחה שלך בשלושת השלבים בשערך- בקוקו שהיה לך בעשור בו הכרתיך ובתספורת הקצרה בעשור השני שלי איתך ובשיער ששוב נאסף במגדל בגבעתיים… תמיד הכי יפה בעיני.
ותמיד היית בשבילי מודל לאצילות הנפש ולאהבת האדם, החיים, התרבות האנושית ויופיים.
את ידעת עלי יותר מכל אדם אחר ואת ידעת אותי לפעמים יותר מאשר ידעתי את עצמי.
וכשהייתי חולה והרופאים חששו שלא אצליח להתגבר על המחלה הקשה, את ידעת שאחלים והתעקשת לומר לי: דורית, את חזקה ולוחמת, את רואה למה ניחנת ברוח לחימה? אני יודעת שתצליחי לנצח במלחמה הזו ותחזרי לחיים. אל תקשיבי לרופאים בצייתנות כזו. תקשיבי לעצמך!
והפעם דווקא לא כל כך האמנתי לך וחשבתי שבנסיבות שהיו הפכת לפסיכולוגית “תמיכתית”. אבל את ידעת ואת צדקת. כי באמת נלחמתי, גם כשלא נותרה בי אף כדורית-דם לבנה… ואכן שרדתי.
לכן אף פעם לא יכולתי לדמיין שאת באמת אינך מאמינה שיש “אוייבים” אמיתיים ושגם עליך נגזר להלחם בשיבושי הביולוגיה שלנו. אילו דמיינתי, הייתי אומרת גם לך: איקה! עכשיו העת להלחם…
הקשר העמוק ביננו עבר גלגולים רבים בתקופות שונות, ואני ידעתי שאני יכולה להפרד ולחזור ואת תמיד תהיי שם. כי תמיד נחווית לי כל כך חיה וחיונית ונוכחת. אבל הפעם באמת אחרתי מאד לבוא. כי בשלושת השבועות האחרונים היו לי תחושות חזקות ובהולות לבוא ולדבר איתך ואף היה לי חלום על ביקור אצלך, אך לא ידעתי מדוע, לכן לא מיהרתי ובאמת לא הספקתי לבוא ולהפרד ממך.
הלכת מכולנו מהר מדי. בלי הכנות ממושכות. אולי בדרכך האצילית הלכת מהר כדי לא להכביד ולא לייגע וכשעודך עדיין יפה ואסתטית כפי שאהבת להיות.
זכיתי להיות לאחת מבנותיך האוהבות והאהובות. ואין לי סוף לכתוב, כי עוד אין סוף לסיפור חייך. מוקדם מדי להפרד ממך. את עדיין כאן עם כל אוהביך.
שלך
דורית מעוז
ד”ר דורית מעוז הינה פסיכולוגית קלינית בכירה, מדריכה ומרצה בלימודי פסיכותרפיה
איקה
(דברים שאמרתי בהלוויה של רעייתי איקה שהלכה לעולמה ב-12 לספטמבר .)
לפני שלושים שנה, ואני כבן חמישים, כתבתי את הרומן מולכו, שנפתח כך: “בארבע לפנות בוקר מתה אשתו של מולכו, ובכל מאודו התאמץ מולכו לזהות את רגע המוות כדי שייחרט וייזכר בתוכו, והוא רצה לזכור”.
שני העמודים הראשונים של הרומן המתארים את תהליך המוות עצמו התבססו פחות או יותר על דיווח של בעלה של הנפטרת, חברתה הטובה של איקה. אבל מכאן ואילך הפלגתי בדמיון חופשי לגמרי על קורותיו של מולכו, אלמן שגילו כגיל הסופר הכותב אותו, במשך שנת האבל הראשונה, כולל ניסיונותיו הכושלים לקשור קשר עם נשים אחרות.
כאשר הייתי מציג את הרומן הזה בראיונות או בערבים ספרותיים הייתי מקפיד להוסיף שסופר נשוי שכותב ספר כזה, חייב שנישואיו יהיו חזקים ובטוחים כדי להעז ולדמיין את אלמנותו כלפי בת זוגו.
יש שמחשיבים את הרומן הזה כטוב בספרי, אבל איקה לא כל כך אהבה אותו. היתה לה השגה נגד התיאור, שנראה בעיניה מלעיג, של האלמן הפאסיבי כל כך. אבל עדיין כמו בכל מה שכתבתי היא עברה על כתב היד, שייפה, דייקה, גזמה, עוד לפני שהעברתי אותו לעורך הנפלא והוותיק שלי, מנחם פרי.
כן, היא אהבה לערוך. לא רק את דברי הפרוזה שלי אלא גם את המסות והמאמרים הפוליטיים. אתה זקוק לעריכה היא היתה תמיד טוענת, העברית שלך לא מוקפדת, יש שם בעיות. וכך לפעמים בלילה הייתי מתעורר מאור דולק ורואה אותה שוכבת לצידי, ביד אחת אוחזת במאמר שעמדתי לשלוח לעיתון, וביד שניה עט או עיפרון. “תגידי, הייתי משתומם, אין לך מה לעשות? כבר מאוחר, ומה זה חשוב, בסך הכול מאמר לעיתון” והיא היתה עונה, “גם מאמר לעיתון הוא חשוב, וחוץ מזה אני אוהבת לערוך”.
בעצם היא רצתה לכתוב בעצמה, ובשנות התיכון מילאה מחברת בשירים שחברותיה התפעלו מהם. את המחברת היא מסרה למנחה החוג הספרותי בבית צבי, וחברותיה חיכו בהתרגשות לתגובתו. אבל המנחה בהתחלה איבד את המחברת (זוכרים את “נעימה ששון כותבת שירים”) וכשמצא אותה, העניק לה חוות דעת פושרת ומזלזלת, שריפתה מיד את ידיה. ואז היא אמרה לחברותיה, אני לא אכתוב עוד, אבל אני אתחתן עם סופר שיכתוב גם בשבילי.
היה לה חוש לשוני מיוחד שלפעמים היה מצליח לבטא ולרכז במילה מדויקת אחת תובנה מורכבת. המטופלים והמודרכים שלה היו נאחזים לפעמים במילה או במשפט אחד שאותה או אותו הם היו נושאים בליבם כמין מצפן במשך שנים. וכך היה גם איתי.
ומעל כל זה ריחף חיוכה. בגל התגובות על מותה שקיבלתי לאחרונה, של קרובים ורחוקים, כולם חוזרים ומזכירים בהתרגשות את חיוכה, כאילו זאת היתה ישות נוספת נפרדת לעצמה. היא לא היתה צחקנית, אלא חייכנית, ובחיוך המאיר שלה היה טמון איזה מסר מיוחד.
היא נולדה ב-נובמבר 1940 עם התעצמותה של מלחמת העולם השניה והוריה שהגיעו לארץ כאנשים צעירים עוד בסוף שנות העשרים נתקפו בחרדה עמוקה להוריהם ולקרובים שנשארו בליטא. והנה אימא שלה היתה מספרת שכאשר היתה ניגשת למיטתה של התינוקת זו היתה ממהרת לחייך אליה, באופן אפילו מתמיה, כאילו התינוקת מבקשת לקדם את הדיכאון הנסוך בפניהם של הוריה בחיוך מיטיב ומרגיע. התינוקת היתה תמיד מחייכת ומחייכת, סיפרה לי אימה, עוד בטרם ידעה להגיד מילה. ואכן זה היה לדעתי המקור העמוק של חיוכה, להילחם בדיכאון של הוריה. יותר מכל הפחיד אותה הדיכאון. וזה היה גם הייעוד הפנימי של עבודתה כפסיכולוגית להילחם או להקל על הדיכאון שהוא לדעתה האויב המר ביותר של האדם.
אני זוכר היטב את הרגע הראשון שהבחנתי בחיוך הזה. זה היה ב-1959 השנה האחרונה שלי לתואר הראשון, נכנסתי לבניין מייזר בגבעת רם, וראיתי באכסדרה של הקומה השלישית את חברי יגאל לוסין עומד ומפטפט עם חיילת צעירה שחיוכה נראה בבירור גם מהקומה השלישית. איקה היתה חניכה לשעבר שלו בצופים, ועתה כחיילת שרתה במדור הפסיכו טכני בבסיס קליטה ומיון בירושלים, ובתום עבודתה היתה באה כשומעת חופשית להשתתף בשיעורי ספרות. וכששאלתי אותו עליה הוא ענה, היא בחורה נהדרת אבל קצת מדי חכמה בשבילי, ולכן סיפרתי לה עליך והוספתי שאתה גם סופר מבטיח.
וכך בעזרתו נוצר קשר בינינו שהיה מהיר כבזק, והנה כשאני חושב עכשיו, מהיר כמו תהליך מחלתה ופטירתה. החיוך הזה משך כל כך את ליבי שכאשר נוצר קשר ראשון ממשי בינינו כבר לא הרפיתי ממנו. בבקרים הייתי הולך למדור הפסיכו טכני ומחכה שתהיה לה הפסקה כדי שתצא אלי ונשוחח. ובערבים הייתי מתגנב לבית החייל שם היה לה חדר כדי להמשיך ולדבר. אט אט הבנתי שבגלל החיוך הזה אני לא אצליח לגמור את הב.א. ומיהרתי להציע לה נישואים, ותוך חצי שנה והיא בת תשע עשרה וחצי בלבד היינו זוג של ממש.
אבל חיוכה היה גם בגדר תביעה מתמדת ממני. גם אם אתה אינטלקטואל שנובר במחשבותיך ובדמיונותיך, היתה מוכיחה אותי, עדיין אתה צריך גם לחייך. היינו נכנסים למעלית והנה היא מחייכת אל דמותה הנשקפת במראה. ואני אומר לה, מה זה? את מחייכת אל עצמך? והיא היתה משיבה, אני מחייכת אל עצמי כי אתה לא מחייך אלי. אם תחייך אלי אני לא אצטרך לחייך אל עצמי. לפעמים הייתי רוטן, לך קל לחייך, כי החיוכים שלך הם בעצם חיוכים אוטומטיים. על כך היא התקוממה בכל נפשה. לא, זה לא אוטומטי. אני משקיעה בחיוך, אני מכוונת אותו, אני חושבת עליו. כי בני אדם היו חשובים בעיניה, איך אמר מישהו, בני אדם הדבר הנפלא ביותר.
ודווקא משום שהם כה חשובים היו בעיניה, היא היתה חרדה לקראת כל פגישה איתם. לפני כל אירוע פומבי שהיינו אמורים ללכת אליו הייתי מקבל אזהרה, אל תעזוב אותי שם. תישאר צמוד. כי היא היתה חוששת שמא לא תוכל להיות מספיק קשובה, מספיק מכוונת כלפי האנשים שנפגוש שם. ולכן גם לא הרבינו ללכת לאירועים חברתיים והפגישות החברתיות שלנו היו לרוב בפורום מצומצם ואינטימי כדי שהשיחה תהיה משמעותית. אפילו לכנסים של החברה הפסיכו-אנליטית, או להצגות מקרים של מסיימי ההכשרה היתה לפעמים חוששת ללכת, חרדה במיוחד מפגישה עם מטופלים לשעבר. דווקא משום שידעה שיקיפו אותה מיד בחיבה ובאהבה. היא דאגה שמא תזניח מישהו, לא מספיק תשים לב כדי לספק את הקשר שיתבע ממנה. בני אדם ריגשו אותה באופן עקרוני.
ועדיין ה”סימביוזה” בינינו, שרבים חוזרים ומדברים בה כעובדה ידועה, הותירה מרחב חירות לכל אחד מאתנו לעסוק בעצמאות גמורה במקצועו, אם זו הספרות או העבודה הקלינית. לא הייתי מדבר איתה על מה שאני כותב אלא לאחר שלפחות שליש מן הספר היה מוכן. וכמובן עבודתה עם מטופליה היתה נסתרת לחלוטין מעיני.
איקה נפטרה ביום שני, השנים עשר בספטמבר בשש בערב. והילדים תהו ואפילו קצת התקוממו על כך שאני משהה ביום נוסף את מועד ההלוויה. וכך הסברתי את החלטתי.
עבודתי שלי גלויה לפניכם, הספרים שמתפרסמים, המאמרים, הנוכחות בזירה הציבורית. אבל אתם לא משערים את גודל ועומק העבודה שאמכם עשתה כל ימי חייה בטיפול בבני אדם, עבודה שהתרחשה בפרטיות גמורה בקליניקה שלה. אני רוצה שתראו בהלוויה, ולו גם מרחוק, את המטופלים, המודרכים, האנליזנטים שאיתם עבדה שנים כה רבות והם עכשיו ברובם פסיכולוגים קליניים בעצמם. ולכן צריך לתת להם שהות כדי לשמוע על פטירתה ולהתארגן לבוא ללוויה כדי להביע את אהבתם והערכתם.
ממלכתה היתה בקליניקה שלה, שתמיד היתה לה כניסה נפרדת, ובחיפה התקרה המקומרת נתנה לה אופי רחמי כזה. הקליניקה היתה מאד צבעונית, השטחים המרבדים, התמונות, הפסלונים הקטנים. משהו בנוסח הקליניקה של פרויד עצמו, שעל פי התמונות היתה עשירה מאד בפסלים ובחפצים כדי לאתגר את דמיונו של המטופל. היא דאגה אם תצליח לשחזר את הקליניקה החיפאית גם בבית החדש בגבעתיים, וכאשר הצליחה להציב גם בה באופן ראוי גם את שלוש תמונותיו של פרויד, האדם היחיד שהיא הודתה שהיא מעריצה נחה דעתה.
שלוש תמונות של פרויד? הייתי תמה, לא מספיקה תמונה אחת? נכון, היא הודתה, בעצם מספיקה תמונה אחת, אבל כיוון שהוא דומה גם קצת לאבא שלי הוספתי שתיים.
ואכן היה משהו בגולגולת של פרויד שהזכיר את אביה, הווטרינר של עירית רמת גן, שאותו היא אהבה מאד. כי היא היתה מה שמכנים בלשון המקצועית “ילדה אדיפאלית” והאדיפאליות שלה לא היתה רק מקור חיים בעל עוצמה עבורה, אלא על פי התפיסה הפרודיאנית, גם המפתח הראוי לכוחות חיים ויצירה עבור מטופליה. ובכך עסקה גם בסמינרים הקליניים שנתנה לצעירי המכון.
לפעמים הייתי מתיישב בכורסה שלה ומזמין אותה לשבת בכורסה של המטופל ומודיע, עכשיו אני אטפל קצת בבעיות החמורות שנשארו לך. כי הרי את קצת “חיפפת” באנליזה שלה. גמרת אותה מהר מדי. האנליטיקאית היקית שלך יותר מדי התאהבה בך וכך הצלחת להתחמק מבירור אמיתי ונוקב של כמה בעיות באישיותך שאני סובל מהם.
על כך היא היתה עונה בחיוך קצת מבטל. “אתה לא תוכל לעולם להיות מטפל לא בי ולא באחרים, כי אין לך סבלנות אמיתית לבני אדם אלא רק לאידיאות. אבל אם כבר התיישבת פה בקליניקה בוא וננסה לטפל קצת בכמה בעיות שלך, כי אתה באמת זקוק להרבה תיקונים ושיפוצים.”
לפני שלושה חודשים הופיעה המחלה, מחלת הכבד, שהיו לה כנראה כמה שורשים קדומים, אבל בלתי פעילים ובלתי מזיקים לחלוטין. והנה, החיוך המפורסם החל להיחלש. לכאורה, המחלה לא נראתה קשה, בלי סבל פיזי רק עייפות, נמנמת, מחלה שגם לא דרשה טיפולים מסובכים, מלבד אשפוז יום מפעם לפעם בבית חולים. רוב הזמן היא היתה בבית, ואפילו המשיכה חלקית בעבודתה עד כחודש וחצי לפני מותה. ולמרות שבהתחלה לא נרשמו או לא שוגרו אלינו אותות אזהרה, אפילו לא מהרופאים, נתקפתי בחרדה לא ברורה, בתחושת אובדן, והתחלתי לבכות.
פתאום פרץ ממני מעיין של דמעות, ביום ובלילה, בוכה בבית ובוכה בחוץ. בוכה בפני אנשים זרים שלא מכירים אותה ובקושי מכירים אותי. שואלים אותי מה שלומך, ואני עונה אשתי חולה מאד ומתחיל לבכות. הנה כמו בכל שנה, באתי לתת את הרצאת הפתיחה במכללה לביטחון לאומי. אני מגיע לבסיס בגלילות ומקדם אותי מפקד המכללה או המדריך הראשי, ורק אנחנו מתוודעים זה לזה ואני מכריז, אשתי חולה מאד ומתחיל לבכות. והמפקד נדהם, מה זה? איזה מרצה בכייני שלחו לו, מה יקרה אם גם בהרצאה לפני כל הקצינים הבכירים שלו הוא יפרוץ בבכי, הרי הם עלולים לחשוב שעוד מעט תפרוץ מלחמה.
הבכי הלא נשלט לפני אנשים זרים, היה משונה ומבייש אבל הוא היה הכרחי עבורי. דימיתי לעצמי שהגעתי לקרקעית באר האהבה והנה מתוך העומק נובע מעיין דמעות רענן, חי, בלתי כלה.
אבל איקה לא בכתה כלל, ולדעתי גם לא ירד עליה דיכאון, אלא רק עצבות. מין עצבות מהורהרת כזאת. ופעם אמרה לי אני מתביישת במחלתי. כשהייתי בוכה לפניה הייתי שואל אותה, תגידי, מפריע לך הבכי הזה שלי. והיא אמרה לא, אתה יכול לבכות. אבל בכי כזה הוא מאד לא גברי, הוספתי, והיא ענתה, זה בסדר.
לכל המטופלים שלה היא שלחה מסרונים שהיא מפסיקה זמנית לעבוד. כי עדיין לא שיערנו שהמוות הוא כה קרוב. אבל מטופלת ותיקה אחת לא וויתרה, ומיד התקשרה אליה והתחילה לבכות, תבטיחי לי שתבריאי, היא מיררה בבכי, אינני יכולה להשלים עם הפרידה. ואני שומע את בכי המטופלת ובוכה גם אני, והמטופלת שומעת את הבכי שלי ומגבירה את בכייה, וכך כמו קשת מעל לראשה של איקה זורם הבכי של שנינו, בעוד היא מרגיעה את המטופלת ואומרת בשקט. יש בך כוחות להמשיך לבד. מצאנו בך יחדיו מספיק כוחות כדי שתוכלי להמשיך גם בלעדי.
לא דיברנו ישירות על המוות. היא רק שאלה, מה זה? מה קורה לי? ואני הייתי אומר – כולנו נמות. חוזר ומדגיש, כולנו, גם אני, וכך כונף את המוות שלה אל שלי.
היא הפסיקה לקרוא עיתונים ולהסתכל בטלוויזיה, דברים שהיו חביבים עליה. כי היא היתה אומרת אני מבלה את ימי במחילות הנפש של אחרים, לכן אני זקוקה לזרימת החיים השוטפת. אבל לסדרה אחת נשארנו שנינו נאמנים במשך כל ימי המחלה, לסדרה שטיסל. כי זו סדרה שדומה לסדרות שמבוססות על ספריה של ג’ין אוסטין. עולם ברור, קהילה הומוגנית שאוחזת בקודים יציבים וברורים. באנגליה אצולה כפרית ובירושלים קהילה חרדית. אין עניינים פוליטיים גם לא קונפליקטים חיצוניים, השאלה המרכזית אצל אוסטין כמו בשטיסל היא שאלת השידוכים. כלומר האם יצליחו בסוף לשדך את הבן הצעיר, קיווע הנחמד, שכל הזמן מתעתע בשדכנים.
במשפחת שטיסל שאליה היינו שנינו נאמנים לה באדיקות רבה (וייתכן שבגלל שהיא הסתיימה שבוע לפני מותה, היא גם זרזה את המוות) משתתף גם בן בכור, צבי-אריה, נשוי, בעל משפחה, לומד בכולל, הכל בסדר, אבל הוא לא אהוב. האב שטיסל תמיד משסע אותו באמצע הדיבור מתוך זלזול. והצבי-אריה הזה כדי לחפש אהבה, ממציא לעצמו מחלת כליות, והולך מבן משפחה אחד לשני לשאול אם הם מוכנים לתרום לו כליה. וכולם כמובן נענים בחיוב. ואז נחה דעתו וכך הוא מכריז: טובה עשה הקדוש ברוך הוא עם הבריות ששלח להם מחלות, כי כך הם יכולים לבחון את מסירותם ואהבתם.
וככל שיש במשפט הזה אבסורדיות יש בו גם אמת. פתאום פרצה בעוצמה המסירות והאהבה של כל בני המשפחה ונחום הבן הצעיר החל לתבוע שייקחו ממנו ומאחיו שתי אונות מהכבד וישתילו באימם. בהתחלה התבדחתי איתו ואמרתי, הכבד של אחיך לא יעזור כי הוא בסוג דם שונה, ולכן נצטרך לקחת את כל המנה ממך בלבד. ועדיין הוא מתעקש, או.קי. הכל ממני. ואז כבר גערתי בו, אף אחד לא ייקח ממך כלום, כי אף אחד לא יעז להסתכן בניתוח כל כך מסובך שסיכוייו אפסיים.
אבל עיקר הקשר התרכז בי. ואז החלטתי להיות לצידה יומם ולילה, לא לזוז ממנה אפילו לסיבוב קל בפרק. כי כאשר אמרתי לה הנה גדעוני יבוא בערב להיות איתך ואני אצא לעשר דקות לחלץ עצמות בפארק שליד הבית. היא אמרה, יופי שגדעוני בא, אבל אתה לא תצא לפארק. וכשגדעון תמה ואמר, מה זה אימא, גם כלב זקן צריך שיוציאו אותו לטיול קצר בחוץ. היא ענתה בשקט, אבא לא כלב, הוא בן אדם ולכן הוא יישאר לידי.
נפלאה היתה גם אחותה גילה הגדולה מאיקה בשבע שנים. אלו שתי אחיות שבמשך חמישים ושש שנות נישואי לא שמעתי מילת רוגז אחת חולפת ביניהן. כיוון שהוריהן גידלו את השתיים בשוויון מלא החיבה והכבוד ההדדי ביניהן היתה למופת. והנה גם גילה, השברירית, העדינה, שהתאלמנה מבעלה מישה לפני שלוש שנים, נרתמה אף היא להשתתף באופן נמרץ בצער מחלתה של איקה.
כשבן זוגך הולך לעולמו הוא משאיר אצלך לפחות בשבועות הראשונים גם את הנייד שלו. ובמשך כמה ימים ואולי יותר אתה מסתובב עם שני ניידים. רשימת אנשי הקשר שלהם גם חופפת וגם שונה, אבל הקוד הוא אותו קוד, כשאתה לוחץ על הקוד בנייד שבכיס הימני, הנייד בכיס השמאלי מצלצל, וכשאתה לוחץ על אותו קוד בכיס השמאלי, הנייד בכיס הימני מצלצל. אבל בשניהם אין מענה.
ביום שני, יום מותה, באתי להחליף בחמש בבוקר את נחום שהתעקש לישון ליד אימו הגוססת במשך הלילה. ישבתי כך לבד לידה כמעט יום שלם, זה היה חדר קטן ומיטה אחת בתוכו. רק האינפוזיה של המורפיום טפטפה. במסדרון המולת הרופאים והאחיות והחולים. ואני לבדי ליד מיטתה בוטח בהבטחה המפורשת של הרופאים, שהיא איננה סובלת במאבק עם המוות, בתהליך המסובך והרציני כל כך של פרידת הנפש מהגוף. הנשימות הכבדות, החרחורים, מנסרת המוות.
בעמוד הראשון של הרומן מולכו דרשתי מהגיבור להשמיע מוסיקה לאשתו בעת מותה כי כך היא דרשה ממנו. והוא אכן הניח אוזניות על אוזניה בעת גסיסתה אם כי לא היה כלל בטוח שהיא שומעת אותה. אבל כאן בחדר הבודד, לבדי באור הצהריים החזק אמרתי לעצמי אולי אני אתן מוסיקה לעצמי. התחלתי לחפש בנייד היכן נמצאת המוזיקה וכיוון שאינני שולט טוב במכשיר פתחתי כנראה אפליקציה אחרת, ובבת אחת נשימתי נעתקה בבהלה. על צג ריק נותרה הודעה ישנה ששלחה איקה: מה קורה? אתה בסדר?
אם כן, איקה, הנה התשובה. השעה שעת דמדומים ואנחנו בבית הקברות של קיבוץ עין כרמל. והמקום שאת הכרת ובחרת לעצמך יפה להפליא. וכאן נאספו אנשים רבים מאד להיפרד ממך ולחלוק לך כבוד אחרון. ויש ביניהם גם רבים מהמודרכים ומהמטופלים והאנליזנטים שלך, וכולם כואבים ובוכים.
אבל האם אני בסדר? מי ידע?
אולי גם אני כמו המטופלת שלך אמצא את הכוחות שנטעת בי כדי להחזיק מעמד ולהמשיך בלעדיך. .
שיר מאת אילנה סיון – אנליזנטית
(פורסם ב”הארץ”)
