טל, מיכל

נולדה בשנת 1953

נפטרה בשנת 2024

 

דברים לזכרה של מיכל טל

מיכל אהובה עלי כל כך,

התחלתי לכתוב לך מזמן…

הלב דואב ומסרב להיפרד מימך.

המילים שנהיו דלות בעת הזו, מתדלדלות אף יותר…

רגעים רבים ,רבים שלנו נצורים בתוכי.

מפולת של רגעים קרובים, בצחוק ודמע, שמפגישים אותי עם הלם מותך.

עצוב לכתך מאיתנו ,כולנו.

זכיתי בחברותך מיכל. חברות של חולין וקודש, גם אם הזמן הלך והרחיק את מפגשנו.

חברה לנסיעות משותפות אין סופיות בשנות ההכשרה. דיבורים, פיטפוטים, על בנותינו, על החיים…

חברה לחלוק עימה מחשבות והתלבטויות. כמה רעננות, מקוריות, מחשבה נוספת,

הבאת לתוך שיחתנו.

חברה לצפייה בסרטים, להתנסות ברטריט, חברה לנפש.

הפרידה מימך, כאן, פומבית ואת היית אדם כל כך פרטי…

נוצרת בתוכי את כל שפעת רגעי החסד.

תחסרי לי בלי די,

 

רחל חלפי/קרומי החיבור הדקים

 

קרומי החיבור הדקים

דקים עד

רעד

 

החוט הפריך

המפריד

בין

שקט

ששומעים בו צרצרים בלילה

לבין

משברי מלחמה מתנפצים על ביתך הלבן

 

קורי האור חוטי העצב

כוחות שדה מתחבקים מתגוששים

הבוהק האלים השקט המבויש

פרודות החומר האפל

שמהן ארוגים בריקמה זהירה

 

התמיכה הרופסת

שמחזיקה בנו בידים רועדות

 

קורים כלומיים

כקורי עכביש זוהרים

בראשיתו של גשם

נשבר למבול.

 

באהבה, אילה

 

* * *

 

הכרתי את מיכל לפני עשרים שנים כשהתחלנו יחד את תהליך ההכשרה בלימודים במכון.

ביום הראשון ללימודים , לאחר מפגש ההכרות עם ועדת ההוראה, הצטרפנו לערב פתיחה שערכה הוועדה המדעית לכל חברי החברה הפסיכואנליטית. מיכל היתה היחידה מקבוצתנו שהרימה ידה ושיתפה במחשבותיה בדיון שנערך. אמירה זו ביטאה את פתיחותה להגיע, להשתתף ולקחת חלק בתהליך הלימודים שבפנינו.

מיכל תושבת חיפה, נהגה להגיע ללימודים עם חברים מהצפון, המשתייכים לשנתונים שונים במכון. הנסיעות הקבועות של הקבוצה החיפאית עמם מיכל הגיעה ללימודים בירושלים ובתל אביב, גיבשו אותם וביססו הכרות קרובה ותומכת שנמשכה גם לאחר סיום ההכשרה. בתקופת לימודינו התאפשר לבחור ללמוד סימסטר בשנה בחיפה או בירושלים, ויחד כולם בתל אביב. מיכל בחרה ללמוד בחיפה, ובאותה עת נפגשנו ללימודים המשותפים סימסטר אחד בשנה.

מיכל היתה סקרנית, קשובה, משתפת בפתיחות בדברים עמם מתמודדת ומתעניינת במה שקורה לחברי קבוצתה. ראיתי מקרוב את התפתחותה כמטפלת, הלומדת שפה ייחודית שהתבטאה בנושאים עליהם בחרה לכתוב, ולצידה את צמיחתה בבית הספר לפסיכותרפיה בחיפה בו היתה מעורבת בתפקידים שונים  (בקבלה, בהוראה ובהדרכות). מיכל התעניינה כל השנים בהתפתחות האישית שלנו, ליוותה במסירות את כתיבת עבודות הסיום, הציעה חומרים תאורטיים וביטאה מעורבות גם כשלא יכולה היתה לנסוע בעצמה.

בשנים האחרונות גילתה מעורבות פוליטית במחאה האזרחית שהתרחבה, ומשלא יכולה היתה לקחת בה חלק באופן פיזי, הזמינה להגיע אליה לפני ההתכנסות במרכז חיפה הסמוך לביתה.

בשעה שחלתה  מיכל שיתפה באומץ ובכנות במצבה, ובהמשך התארגנה באופן עמוק ונערכה מתוך אחריות לסיים את עבודתה כפסיכואנליטיקאית. מיכל ראתה באופן צלול את הדברים, קיבלה את השינוי שחל בבריאותה, וגם יומיים לפני פטירתה שמרה על שיח שיש בו מרחב ותקווה.

משתתפת בצערה העמוק של נגה ובני המשפחה

יהי זכרה של מיכל ברוך.

יהודית אילתי.

 

* * *

 

על מיכל טל

עצוב מאוד להיפרד ממיכל אחרי ארבעים וכמה שנות ידידות, מאז הייתה סטודנטית ומודרכת במגמה לפסיכולוגיה קלינית באניברסיטת חיפה.

מיכל, בת להורים מקזבלנקה (משפחת בוסקילה), הייתה “אשת העולם הגדול”. בילדותה בילתה כמה שנים ברומא, שם ניהל אביה (ממעפילי “אקסודוס”) בית ספר יהודי. בבגרותה חיה תקופות בארצות הברית. רוב חייה התגוררה ועבדה בחיפה.

מיכל הייתה מטפלת ואנליטיקאית מסורה, מושקעת ודיסקרטית. כאשר הבינה שמחלת הסרטן שלה היא חשוכת מרפא, השקיעה מאמצים רבים בשיחות כנות עם מטופליה (כולל כאלה שסיימו אך שמרו על קשר איתה) על מצבה, וכן בגריסת כל החומר מהאנליזות ומהפסיכותרפיות שנשמר אצלה.

היא לא הייתה “פרסונה ציבורית”, לא נהגה להופיע בפומבי, אך הייתה מעורבת שנים רבות בתכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית (כיום “זרמים”) בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. התפקיד העיקרי שמילאה היה יושבת ראש הוועדה שקבעה מי יהיו המדריכים בתכנית, תפקיד רגיש שחייב תשומת לב לנושאי אתיקה, שהיו תמיד חשובים לה ביותר.

רוחב האופקים שלה היה מרשים. היה לה עניין עמוק בספרות ובאמנות, וגם מעורבות עזה בנושאים חברתיים וציבוריים.  ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית התנהלו בחיפה קרוב לביתה (במרכז חורב) והיא עקבה אחריהן תמיד והצטרפה בימים שבהם מצבה הגופני איפשר זאת.

עם החמרת מחלתה, בתה האהובה נגה עברה מתל אביב לחיפה כדי ללוות אותה.

אין לי ספק שמיכל תחסר מאוד לכל ידידיה, שתמיד הייתה קשובה ונאמנה להם.

עמנואל ברמן

* * *

מיכל חברתנו, בת כיתתנו האהובה,

כמה זה בלתי נתפס לדבר על מיכל בלשון עבר. הרי החיות התוססת שלך, חיוכך הגדול והערנות שלך  אפיינו אותך מרגע פגישתנו הראשונה, בערב פתיחת שנת הלימודים במכון. כל כך הרבה שנים עברו מאז אבל כשהסתכלתי באלבום התמונות הנהדר שהכינה לך ביתך נגה ליום ההולדת, תלתליך וחיוכך נראו כאילו אך אתמול נפגשנו. מהר מאוד שמחתי לגלות שהשאיפה לשלום, לצדק ולשותפות בין שני העמים שחיים בארץ הזאת קרובה לליבך. לא רבים היו אז חברים בפסיכואקטיב אבל את הזמנת אותי להצטרף. הזמנת אותי גם ללמד בבית הספר לפסיכותרפיה בחיפה ובזכותך נפתח לי עולם ההוראה האהוב עלי ועל כך (תמיד אמרתי לך) אני מכירה לך תודה גדולה מאוד. ערב הסיום שלך היה יחודי ומיוחד ונותר חקוק אצל רבים מאיתנו יחד עם זכרונות נוספים רבים. השנים חלפו, העומס, המרחק הפיזי והחיים עצמם הפכו את המפגשים לדלילים יותר ויותר, אך החיבה ההדדית הרבה לא נמוגה.

ביום שישי, כמה ימים לאחר פטירתך, פורסם ב”ספרות ותרבות” ב”הארץ” אחד משיריו האחרונים של מחמוד דרוויש בתרגומה של עפרה בנג’ו וחשבתי עליך.

החיים… עד הטיפה האחרונה

אִם יֹאמְרוּ לִי שֵׁנִית: אַתָּה תָּמוּת הַיּוֹם וּמַה

תַּעֲשֶׂה? לֹא אֶזְדַּקֵּק לִשְׁהוּת כְּדֵי לַעֲנוֹת: אִם

תִּגְבַּר עָלַי הַשֵּׁנָה אִישַׁן, וְאִם אֶצְמָא אֶשְׁתֶּה.

אִם אֶהְיֶה בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל הַכְּתִיבָה, אֶפְשָׁר

שֶׁתִּשָּׂא חֵן בְּעֵינַי כְּתִיבָתִי וְאֶתְעַלֵּם מֵהַשְּׁאֵלָה.

אִם אֹכַל אֲרוּחַת צָהֳרַיִם, אוֹסִיף לְנֵתַח הַבָּשָׂר

הַצָּלוּי קֻרְטוֹב שֶׁל חַרְדָּל וּפִלְפֵּל. אִם אֶתְגַּלֵּחַ

אֶפְשָׁר שֶׁאֶחְתֹּךְ אֶת תְּנוּךְ אָזְנִי. אִם אֶשַּׁק

לִידִידָתִי, אֶטְרֹף שְׂפָתֶיהָ כִּטְרֹף תְּאֵנָה. אִם

אֶקְרָא, אֲדַלֵּג עַל כַּמָּה עַמּוּדִים. אִם אֲקַלֵּף

בָּצָל, אַזִּיל כַּמָּה דְּמָעוֹת. אִם אֶתְהַלֵּךְ, אַמְשִׁיךְ

צְעָדַי בְּקֶצֶב אִטִּי יוֹתֵר. אִם אֶהְיֶה קַיָּם כְּפִי

שֶׁאֲנִי עַכְשָׁו, לֹא אֲהַרְהֵר בַּחִדָּלוֹן, אֲבָל אִם

לֹא אֶהְיֶה קַיָּם, הַדָּבָר לֹא יְעַנְיְנֵנִי. אִם אִאְַזִין

לְמוּזִיקָה שֶׁל מוֹצַרְט, אֶתְקָרֵב לִמְחוֹזוֹת

הַמַּלְאָכִים. וְאִם אִישַׁן, אַמְשִׁיךְ לִישֹׁן וְלַחֲלֹם

וּלְהִתְמוֹגֵג מֵהַגֵּרַנְיוּם. וְאִם אֶצְחַק, אֲקַצֵּר

אֶת מֶשֶךְ צְחוקִי לִכְדֵי מַחֲצִית מִתּוךְ כָּבוד

לַיְדִיעָה. כִּי מַה יֵּשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת? מַה

יֵּשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת מֵעֵבֶר לְכָךְ, גַּם אִם אֲנִי

אַמִּיץ יוֹתֵר מִטִּפֵּשׁ וְחָזָק יוֹתֵר מֵהֶרְקוּלֶס?

 

יעל חנין

 

* * *