אריאלה חברתנו נפטרה בערב סוכות תשס”ב, לאחר מאבק ממושך ואמיץ במחלת הסרטן. היא לא זכתה להגיע לגמר ההכשרה במכון ולהציג את עצמה בפני החברה, ואנו רוצים לספר עליה ועל הקשר שלנו אתה, כבני מחזורה.
אריאלה נולדה בחיפה ב-1959, למשפחה דתית. אחות לרוני. היא למדה בחינוך הממלכתי דתי, וניגנה בפסנתר
בכישרון מצעירותה. אריאלה התנדבה לשירות לאומי במחלקה האונקולוגית בבית חולים רמב”ם,מחלקה בה המשיכה לעבוד גם בהמשך, ולסייע בטיפול בחולים ובצוות.
אריאלה סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה יהודית, ותואר שני בפסיכולוגיה קלינית – באוניברסיטת בר-אילן.
היא עבדה במחלקה הפסיכיאטרית בבי”ח רמב”ם, ושנים רבות בתחנת העמקים, שם טיפלה בילדים, הורים ומבוגרים וגם הדריכה, עד 1966, עת התחילה את הכשרתה במכון. בשנים אלה, גם עסקה רבות בהדרכה של צוותי הגיל הרך בקיבוצי האזור. במקביל לכך עבדה כל השנים בפרקטיקה הפרטית שלה.
במגמה הקלינית החינוכית באוניברסיטת חיפה היא היתה שותפה לפיתוח של מודל הטיפול הדיאדי, ואף השתתפה בכתיבת ספר על הנושא, שהיה קרוב ביותר ללבה. היא לימדה והדריכה במגמה הקלינית, הקלינית-חינוכית ובלימודי תעודה בפסיכותרפיה באוניברסיטת חיפה. והיתה דמות מוערכת ואהובה.
לפני שנה, התגשמה משאלת לב של שנים רבות, ונולד בנה היחיד, עידו.
היינו ביחד, כמחזור, חמש שנים. עברנו ביחד לידות, טקסי בת מצווה ובר מצווה, פטירה של הורים. בפרק זמן כזה אלו דברים שמתרחשים. אבל למוות שכזה לא היינו מוכנים.
באביב שנת 2000, בהיותנו בשנה הרביעית, אריאלה נכנסה לשמירת הריון וחלקנו אתה תקווה עצומה לחיים החדשים שכל כך ייחלה להם. אך לא לאורך זמן. אז נודע לנו על מחלת הסרטן, שפרצה באופן טראגי, כל כך סמוך לתחילת החיים החדשים האלה, עוד בזמן הריונה.
קשה היה וקשה עדיין לחשוב על אריאלה כקשורה למוות. היתה לה נוכחות כל כך חזקה. אולי המאפיין העיקרי שלה. ובתוך הנוכחות הזאת, הצד האמהי היה כל כך חיוני וחזק. הכמיהה העצומה שלה לאמהות, המחויבות העמוקה לטיפול בילדים ובדיאדות הורה-ילד, החשיבה המעמיקה על האספקטים הילדיים והינקותיים. תמיד. ובמחויבות מתמשכת לדבר.
כשישבנו בהדרכות, לעתים קרובות היתה זו אריאלה שייצגה, במין קליטה מיידית את המקומות המוקדמים ביותר של המטופל ונתנה להם מלים.
אריאלה היתה תמיד בקשב לאחר. עם יכולת בלתי רגילה לתת את עצמה רגשית בעבודתה, גם במקומות הקשים ביותר.ף מיד התחברה אליהם. בן אדם חם, אכפתי, מעורב, אמיתי, מגובש. ברורה מאוד ואף נחרצת בעמדותיה, מדברת מעט ולעומק, לא פוחדת מויכוח. היו לה רגשות חזקים, והיא עוררה רגשות חזקים. לא יכולת להישאר אדיש לידה.
לתקופה קצרה, הטרימסטר האחרון של שנה שעברה, נראה היה שמצבה משתפר והיא חזרה והצטרפה אלינו ללימודים. באחד השיעורים, שנושאו היה טראומה, ונשאלה מהי טראומה לתינוק, היא אמרה – בדרכה האופיינית, שממצה דבר עמוק ביותר למילים קצרות ובהירות – כשמשהו נמשך רגע אחד יותר ממה שהתינוק יכול לשאת.
ואנחנו מרגישים – שהטראומה שלנו היא “רגע” אחד פחות מדי. זה לא רגע. הקשר שלנו עם אריאלה נמשך פחות מדי, בצורה שקשה לשאת את החסר. עוד קצת, והיינו מספיקים לדבר אתה כמו שרצינו, מגיעים עמוק יותר, רחוק יותר.
היא היתה צריכה לחיות עוד הרבה הרבה רגעים ושנים.
אריאלה, את שהיית כל כך נוכחת בחייך – כל כך חסרה במותך.
יהי זכרך ברוך.
חבריך למחזור (שנה ו’)
אריאלה ווסרמן -דברים לזכרה
אני רוצה לדבר אל אריאלה למרות שאני יודעת שלא תשמע אותי, אבל היום כאן אני אדבר על אריאלה, להוסיף עוד כמה קוים לדמותה , לזכרה , רגעים שחווינו וחלמנו ,שאסור שייעלמו, אם יישארו גם בזיכרון שלכם דיינו.
כשהתקבלתי למכון , זה היה כמעט לפני 7 שנים, אריאלה שעד אז לא הכרתי אותה , רק בשמה, התקשרה אלי ואמרה לי משהו שרק בדיעבד הבנתי אותו כמו הרבה דברים שאמרה.
היא ברכה אותי לקבלתי ואמרה , “את יודעת לא פחות חשוב מלהתקבל למכון זה עם מי מתקבלים,”
עוד הוסיפה שהיא נורא שמחה שנלמד שלשתינו משה אני והיא. אז באמת לא הבנתי כל כך מה זה משנה , אחר כך במהלך 5 שנות נסיעותינו הארוכות מחיפה לירושלים וחזרה. הבנתי כמה צדקה.
בילינו יחד שעות ארוכות במכונית, שלושה חיפאיים, לעיתים אספנו את מיכל בהרצליה, אך רוב הזמן שלשתינו שעות ארוכות בקופסת פח סגורה. בגולף הורודה של אריאלה שקנתה במיוחד למכון. או באוטו של משה.
בדרך הלוך עוד היינו רעננים וערניים, סיכמנו אחד לשני את שולי המאמרים שלא סיימנו לקרוא.
אריאלה הייתה שמה דיסק קלאסי של משהו שהתאמנה עליו באותה תקופה. אני כהרגלי הייתי מקטרת, ומשה היה נאנח. אריאלה הייתה אומרת שלא כיף איתנו באוטו שאצל קארין ודנה יותר שמח הם עוצרות לאכול ,שומעות מוסיקה טובה.
ברדיו היו מדווחים על מצב הפקקים. אלפי קילומטרים אלפי חווית קטנות.
בדרך חזור מאוחר בלילה ואנחנו כבר עייפים מרוב פסיכואנליזה והדרכות היינו מתחילים לרכל. כמו שאריאלה אהבה לומר פרויד טעה בהניחו של קיומם של 2 יצרים בלבד, היא חושבת שיש יצר נוסף והוא הרכלנות, והיא עוד תכתוב על זה פעם משהו.
אריאלה הייתה מאכילה אותנו בדרך בשוקולד טבעי מיוחד שהבת של משה הייתה קוראת לו השוקולד של דניאלה, וכל מיני חטיפי בריאות שבדיעבד לא ממש עזרו.
אריאלה ואני היינו שונות מאוד זו מזו ובאנו מרקע אחר לחלוטין , ובכל זאת היא יצרה איתי חיבור מיידי מדהים ועמוק. אני חושבת שזו הייתה גדולתה היכולת שלה להתחבר לתינוק בן יומו כמו לזקן בן 80 וכל מי שבאמצע, באמצעות האנושיות המדהימה שלה.
בכל זאת משהו יסודי ועמוק נשאר בלתי מפוענח בשבילי הן בחייה והן במותה. אני והיא שהאמנו בכל מאודנו בחיבור העמוק בין גוף לנפש נשארנו המומים וחסרי פשר מול המחלה שתקפה אותה דווקא באחד הרגעים המאושרים בחייה בעת הריונה.
נשארנו ללא מענה וללא פשר, מתקשים עד מאוד לקבל את מגבלות ההבנה הפסיכואנליטית לתופעות שאין להם פשר ומובן כרגע לפחות.
יהי זכרה ברוך. שבעי וינטראוב
מתוך דברים בערב לזכרה של אריאלה – 11.4.07
כשחשבתי על הערב הזה, רציתי בעצם לספר על הדרך המיוחדת של אריאלה להיות נוכחת – להקשיב, להיות עם – לא רק עם האוזן, ולא רק במבט העין – המיוחד המעמיק שלך, אלא עם כול-כולה. סוג נוכחות שמשולבת בה עוצמה ורכות עוטפת גם יחד. חשבתי לספר על הדרך שלה לצחוק, צחוק אמיתי וילדי – וגם ממזרי, על האופן המתנגן של הדיבור שלה, ועל עוד הרבה דברים אחרים, שמי שפגש אותה –כחבר, כמטופל, כמודרך או כתלמיד- וכמובן כבן משפחה – הכיר ושומר בקרבו – כל אחד בדרכו. ושנוכחות זו שלה –משהו נשאר ממנה חי – גם עם לכתה. כמו הטביעה את חותמה בנפשו של כל מי שבא במגע עמה, חותם שהוא יותר מזיכרון, וזיכרונות. משהו ממנה ממשיך לחיות – וכמעט כתבתי על משקל אמירתו של וויניקוט – ממשיך לחיות ולבעוט. אני רואה עם השנים, שנוכחות זו, יש עמה ביחד עם הכאב גם סוג של נחמה, לכל מי שהכיר אותה, ואהב אותה.
מאוד רציתי להביא משהו מאריאלה –ממש.
ולכן אני רוצה להקריא קטע קצר מהרצאה שנתנה במכון הפסיכואנליטי. נושא ההרצאה היה “תצפית על התצפיות” (הכוונה לתצפיות בית על אם-ותינוק). הקטע הקצר כמובן לא עושה צדק עם ההרצאה, והמחשבות המובעות בהרצאה זו. אבל נותן מעט מההתבוננות העדינה העמוקה של אריאלה על תהליך כה חמקמק, כמו תצפית, תהליך שאף נחשב בזמנו בשפת המדע “כתהליך ניטרלי, סטרילי – לא מתערב”. אפילו בקטע הקצר שאביא יש, לדעתי, משהו מזווית ההסתכלות הכל כך מיוחדת לאריאלה – להכיר בכוחו ובייחודיותו של תהליך – עדין ככל שיהיה; לראות בו אינטראקציה שלמה ומלאה בפני עצמה- אינטראקציה, שהיא אולי שונה מאינטראקציות אחרות – אך לא פחותה ממנה ביכולת הקשר, התקשורת וההשפעה ההדדית. ובמקביל – לראות גם את עצמה כמי שלומדת, מתפתחת, נתרמת מהתהליך. ובמילים שלה
“אני מאתרת בקלות רצון להתמקד בהבנה של עצם חווית התצפית ולהגדירה מחדש, כפי שהיא נראית היום ממרחק הזמן, וכפי שהתגבשה והתנסחה עבורי כהזדמנות היכולה לתרום לגדילה והתפתחות של כל משתתפיה. יתכן שניסוח כזה נובע מההרגשה, כי ההתייחסות לתצפית כהתנסות לימודית בה הצופה הוא הנתרם העיקרי אינה קלה או מובנת מאליה. שנים רבות של הכשרה הדגישו את העזרה לאחר, כדי שישתנה, כערך מרכזי בזהות המקצועית הטיפולית שלי. והנה כאן, בתצפית, הצופה הוא זה שמחדד את חושיו לומד להבחין בגוונים דקים של תנועות האינטראקציה אם-תינוק ובמתרחש בתוכו לנוכח אינטראקציה זו. אולם בכל זאת בעיני ראיה כזו מתעלמת מכך שהתקשרות המתקיימת בין הצופה לנצפה (בד”כ האם) היא הדדית, גם אם לא סימטרית, וכוללת צרכים ומשאלות מודעות ולא-מודעות העומדות בבסיס ההסכמה לתצפית. …
אני מתחילה לנסח לעצמי לאט לאט את חוויתי כצופה. אני לא באה לשנות. אין לי מטרת ריפוי (כמו בטיפול למשל) ומהיותי כזאת, אני מציעה בנוכחותי חוויה של סדירות, התעניינות וחקרנות. אני לא משתפת את הנצפים במחשבותי לגבי המתרחש ולא מודדת את התקדמותם “בסרגל גדילה” של טיפת חלב. נדמה לי כי באופן הזה, אני מלווה את הזוג אם-ילד בצורה שונה במהותה משאר הסביבה
קבוצת ההדרכה סיפקה לי מעין מרחב חיצוני דרכו אפשר היה להגדיל בהדרגה את המרחב הפנימי שלעתים היה צר מלהכיל אינטנסיביות רגשית גבוהה כל כך, שאליה נחשפתי. למעשה נוצרו בקבוצה אין סוף השערות, הבנות, אופציות שתפקידן כפי שאני מבינה זאת כיום – להניא מאוטומטיות מצמצמת.
נדמה לי שבעזרת התהליך הזה, הצופה – ש”יכולת הקיבול” המחשבתית והרגשית שלו גדלה על חשבון העשייה – נותן לאם אפשרות דומה. כך במהלך התצפית יכול להיווצר מעין מרחב אין-סופי, שהאם יכולה להשתמש בו לצרכיה הנפשיים באותו זמן; שבסופו של דבר יכול להוביל להגדלת טווח ההסתכלות, לחשיבה והרגשה במקום פעילות אוטומטית – כלומר לגדילה רגשית. זו חוויה שמזכירה לי את תפקיד הרחם בזמן ההיריון. בשלב זה היא משמשת כמקום למטבוליזציה הדדית, שבו מתרחשים תהליכי גדילה והשתנות של העובר לפי צרכיו, מבלי שהאם יכולה באופן ישיר לגעת בו ולשנות את מצבו כפי שנראה לה שצריך להיות. גם האם וגם התינוק גדלים מהחוויה המשותפת הזו, שביסודה מציעה לעובר בעיקר פונקציות מכילות, מאפשרות ופאסיביות במהותן. כשהתינוק נולד, האם מתחילה בפעילות רבה הכרחית וחיונית עבורו , ונראה שהצופה ממשיך במשהו דווקא את החוויה הרחמית ההיסטורית. ” (עד כאן)
תוך כדי הכנת דברים אלה, חלמתי מספר פעמים על אריאלה. באחד החלומות.פגשתי אותה בחיפה. . מאחר שהיתה, ניסיתי להזמין אותה לערב הזה שנערך לזכרה. היא הסתכלה עלי, שותקת ועם זאת מעבירה אמירה. הבנתי שיהיה עלי למצוא מילים שיאמרו באופן כלשהו את העדרה, ואת המשך התקיימותה. אני לא בטוחה עד כמה הצלחתי, עד כמה אפשר בכלל.
למשפחה – לקלרה, לרוני, הדס, עדי, נועם, טל, ועידו וגם שחר – תודה שבאתם. אני יודעת שלא קל, ולא רק ביום הזה. אני רוצה שתדעו שאתם לא לבד, במחשבות, בגעגועים, שאנחנו כל אחד בדרכו – איתכם.
יהי זכרה ברוך.
אורנה וסרמן
