נולדה בנידזיבורי, גליציה ב 1890
היגרה לפלסתינה ב 1938
נפטרה בקיבוץ יפעת ב 1975גזברית החברה 1957-1957
היגרה לפלסתינה ב 1938
נפטרה בקיבוץ יפעת ב 1975גזברית החברה 1957-1957
דר’ ברטה גרינשפאן
דר’ ברטה גרינשפאן נולדה בשנת 1890 בגבול גליציה, בת שנייה בין ששה ילדים. לאביה היתה חנות קטנה בכפר.
ברטה ביקרה בבית הספר הגרמני בעיר ביליץ (ביאלסקו) וכשסיימה את לימודיה בגיל זה החלה לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. אחותה הגדולה נשלחה לסמינר מורים אך עבור לימודיה לא נשאר כסף למשפחה שאפשרויותיה הכספיות היו מוגבלות.
בגיל 17 נסעה למטרופולין של אותם ימים, ווינה. היא נרשמה והתקבלה לבית הספר לאחיות בבית החולים “רוטשילד” ובמהרה התקדמה שם. היא הגיעה במהרה לתפקיד של מדריכה בחדר ניתוח.
ב1914, עם פרוץ המלחמה התנדבה לצאת לחזית הסרבית כאחות בחדר ניתוח ושנה שלמה עבדה שם בתנאים קשים מאד, תוך סיכון להידבקות במחלות קשות.
בתקופה זו בשלה בה ההחלטה ללמוד רפואה.
כשהסתיימה המלחמה נערכה ללימודים. לא היה מי שיעזור לה בכלכלתה והיא הצליחה תוך פרק זמן מינימלי למרות זאת לסיים את הלימודים בהצטיינות. היא המשיכה בכיוון הכירורגיה והיתה לרופאה כירורגית בבית חולים בווינה ובהמשך היתה לרופאה עצמאית.
בתקופה זו הושפעה דר’ ברטה גרינשפאן עמוקות מהתנועה הסוציאליסטית והייתה פעילה ופעלה למען שיפור תנאי העבודה של אחיות. הייתה לה הכרה פמיניסטית חזקה. היא היתה גם מסופרת בתיספורת קצרה, סימן השתייכות של נשים פסמיניסיטיות לתנועה הסוציאליסטית באותם זמנים.
בשנות העשרים עד השלושים, כשהתגבש החוג סביב זיגמונד פרויד בווינה, הצטרפה אליו דר’ גרינשפאן. נפש האדם עניינה אותה , העניין שלה בכירורגיה פחת והיא עברה אנליזה לימודית אצל ווילי הופר ועזבה את בית החולים שבו עבדה כרופאה. היא הודרכה על ידי הרמן נונברג, ג’יין למפל לה חרוט וגרטה ביברינג.
אחיניתה הקרובה אליה מאד תמר, ביקרה בדירתה בווינה שהיתה לדבריה דירה צבעונית ועליזה והיא מספרת בזכרונות שהעלתה בחוברת זיכרון לדודתה שהיא פגשה אצלה באחד מביקוריה את אנה פרויד..
ברטה היתה חובבת מסעות וטיולים, שחיינית מצטיינת ובני משפחתה זוכרים את ההשקעה התרבותית הגדולה שהשקיעה בהם כשבאו לבקרה בווינה.
ב1933 פוטרה דר’ ברטה גרינשפאן מעבודתה בעקבות תקנות אנטישמיות נגד יהודים והחלה לעבוד בבית חולים יהודי.
ב1938, בעקבות פלישת היטלר לווינה, החליטה לעלות לישראל ובעזרת רופאים אנליטיקאים מירושלים, קיבלה סרטיפיקט . היא קיבלה סרטיפיקט גם עבור אחייניתה תמר, בת אחיה האהוב שנפטר בגיל צעיר ממחלה והן התיישבו יחד בחיפה. דר גרינשפאן היתה אז בת 48. אמה של תמר לא קיבלה סרטיפיקט לארץ והיגרה לאנגליה ומאוחר יותר לארצות הברית. ברטה אימצה את האחינית תמר וטיפלה בה עד סוף מלחמת העולם ובעצם הקשר העמוק ביניהן המשיך עד מותה.
תמר אומרת בחוברת זיכרון שכתבה המשפחה על דודתה ברטה שהיא הזדרזה ללמוד עברית בכל דרך אפשרית : היא חשה ששליטתה בעברית קריטית להתערותה ובמיוחד ההתערות המקצועית בארץ. היא למדה עם מורה פרטי ואחר כך החלה לקרוא ספרי ילדים מנוקדים בעזרת חברה ותיקה ממנה. בהדרגה עברה לספרות עברית למבוגרים גם מקורית ומתורגמת שהסבה לה הנאה רבה עד סוף ימי חייה. האהבה הספרותית הגדולה שלה הייתה נתונה לסופר תומאס מאן אותו ציטטה תמיד באוזני הקרובים לה.
כשהשיגה שליטה על השפה החלה לעבוד ימי עבודה מאומצים. בשנת 1941 פתחה קליניקה פסיכואנליטית וטיפלה בפציינטים בביתה. בשעות הצהריים כשהייתה לה הפסקה התמסרה לאחיניתה .
בסופי שבוע הן נסעו לחוף הים בחיפה או לטיולים בטבע עם חובבי טבע.
את מכריה היא פגשה בסופי שבוע אלה בחוף הים. מצויידות בשמשיה גדולה התמקמו השתיים יום שלם וארחו חברים שבאו לבקרן בחוף.
ברטה אהבה מוסיקה. הגם שהיתה חסרת חינוך מוסיקלי מצעירותה, היא עשתה מנוי של התיזמורת ולקחה אתה את אחיניתה לקונצרטים.
אחות נוספת שלה הגיע עם ילדיה בשנת 39 וכל המשפחה גרה בדירתה בחיפה. למרות שהייתה עולה חדשה בעצמה בני משפחתה מציינים את מסירותה אליהם ואת המאמצים הגדולים שהשקיעה בקליטתם.
בני משפחתה ומכריה מתארים אותה כאישה עם תחומי עניין נרחבים. ספרים על ציפורים, ספרי פסיכולוגיה, ארכאולוגיה, ספרים רבים על הקיבוץ גדשו את המדפים שלה. בן האחיינית אותה אימצה לבת מספר על דירתה המופלאה בחיפה שנראתה לו כעולם קסום מלא שפע וכל טוב. כילד שהגיע לדודתו מקיבוץ צנוע הוא ראה בביתה ארמון של ממש..מקרר וגאז שלא היו אז בקיבוץ ובעיקר מערכת כלים מווינה שנראתה כמו פריט מיוחד מהאגדות.
“את הדודה ראינו מעט. היא הייתה עובדת תמיד , מסוגרת בחדרה עם הפצינטים המסתוריים , אותם אנשים שלא הרשתה בשום פנים ואופן לראותם”..
היא כיבדה את אחייניה במטעמים שהכינה ואילו הם הביאו לה תוצרת חקלאית מהקיבוץ. בתקופת הצנע זה היה נחוץ לה במיוחד. היא אהבה מאד לבשל וכל האורחים שלה ציינו את רוחב ליבה, היותה מארחת נדיבה וחמה ובשלנית מעולה.
ב1955 הוקמה התחנה להדרכת הילד והמשפחה באורנים. המדריכים המקצועיים המובילים דר’ גרינשפאן ודר’ נגלר גם הוא פסיכואנליטיקאי. הם הובילו קבוצה של מחנכים חסרי ידע פסיכולוגי למעשה. רובם ככולם הגיעו מחינוך. לאט לאט התפתחו, הלכו כל אחד לאנליזה אישית .. כך מתוך המקום הזה גודלו אנשי החינוך והחלו לטפל .
דר’ נגלר ודר’ גרינשפאן הכירו בפגישת החברה הפסיכואנליטית ב1940 בירושלים. החברה היתה מפוצלת אז בין 3 מרכזים בירושלים ובתל אביב בעיקר ובחיפה התגבש גרעין קטן של יוצאי ווינה בהם דר’ לובצקי, דר’ הירש ודר’ גרינשפאן.
בתחילה עבודתה בתחנה הדריכה דר גרינשפאן מחנכים בעבודתם עם ילדים. הילדים היו מהתנועה הקיבוצית. שמואל גולן היפנה את המחנכים לטיפולה.
אחת מחברות התחנה לשעבר, גבריאלה, מספרת שבולבי ביקר בארץ בראשית ימי התחנה. הוא היה ביקורתי מאד לגבי החינוך הקיבוצי ועקרונות הלינה המשותפת. גם אצל מטפלים אחרים עלו ספקות ולבטים. לדר’ גרינשפאן לא היו לבטים. היא נתנה לגיטימציה ללבטים וספקות באופן עקרוני אך האמינה ש”לקיבוץ אין השפעה פתוגנית”. היא הציעה לקבל את מציאות הקיבוץ כפי שהיא מלבד נושא אחד שהיתה ביקורתית עליו והוא החינוך המיני בקיבוץ. היא התנגדה למקלחות המשותפות והחדרים המשותפים לילדים ולמתבגרים באופן נחרץ ועקבי. היו לה וויכוחים רבים עם שמואל גולן פסיכולוג ואידאולוג של החינוך הקיבוצי שהוזכר לעיל.
היא אפשרה לאנשי החינוך לתת טיפול תחת הדרכתה. אותם מטפלים מספרים בחוברת הזיכרון לדר’ גרינשפאן שכשהם הגיעו למפגשים עם מטפלים אורתודוכסיים בעיר הגדולה תל אביב, ננזפו על החוצפה שלהם לטפל בילדים בלי ידע מוקדם או מוגדר בנושא.
דר’ נגלר אומר שהיתה לה גישה שביטלה את ההיררכיה בין הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והמחנכים. דר’ גרינשפאן גילתה לדבריו רוחב לב ואופקים רחבים שלא היו לאנשי מקצוע רבים ותפיסתה לא היתה מקובלת בפסיכואנליזה האורתודוכסית שרווחה באותו זמן.
במסגרת הקליניקה הפרטית שלה בה עבדה במקביל לפעילותה לתחנה באורנים , פגשה חברי קיבוץ רבים ונחשפה לחיי הקיבוץ על צדדיהם השונים. כשעברה אחיניתה האהובה, לימים דר’ חנה אדר לקיבוץ יפעת הצטרפה דר גרינשפאן למשפחתה ועברה לשם גם היא .
ביפעת בנתה את ביתה ב20 שנותיה האחרונות והמטופלים הגיעו אליה מכל הסביבה. היא סרבה לטפל באנשי הקיבוץ כי טענה בפני המבקשים שקירבת היתר עלולה להפריע לאיכות הטיפול.
הקשר עם בני משפחתה התהדק בעקבות המעבר ליפעת. היא הנהיגה בחדרה פגישות משפחתיות מידי שבת כשכל המשפחה מתאספת סביב השולחן, אחיניתה בן זוגה וילדיה. דני האחיין שלה אומר שאף פעם לא דיברה הרבה אך היתה לה דרך מיוחדת להקשיב. כשהייתה מעירה משהו הדברים היו שופכים אור אחר ומפתיע על השיחה.
יורם האחיין מספר שהוא התבקש יום אחד להתקין לה מסגרת חדשה על אדן החלון. היא ביקשה ממנו עזרה בהקמת נקודת האכלה עבור ציפורים מחוץ לחלונה , מוציאה שיירי מזון הציפורים היו מגיעות והיא הייתה נהנית ממראן.
ביתה בקיבוץ מתואר כבית ומוקד עליה לרגל לא רק של בני משפחתה, חברי קיבוץ שרצו לשמוע את קול התבונה שלה, אנשי מקצוע שבאו להתייעץ איתה וכמובן מטופלים שבאו אליה לטיפול.
היא מתוארת כאישה פעלתנית מאד. לצידה תמיד ספרים פתוחים, עסוקה בלמידה, בקריאה, וקשובה מאד להתרחשויות האקטואליות.
ברטה לא הקימה משפחה משלה והיתה אדם מעניק ואוהב לבני משפחתה הקרובים. בתמר ראתה בת וילדיה של תמר היו כנכדיה. היא סרגה הרבה לילדיה ולכל שאר האחיינים במשפחה המורחבת וטיפחה אותם בהשקעה יוצאת דופן. בשנותיה האחרונות שאל אותה דר’ ויקטור מגל שהיה אז מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים עפולה איך זה שלא בנתה לה משפחה משלה. היא ענתה לו שהחולים הרבים שהיו לה הם המשפחה שלה . בציטוט מפרויד אמרה: “שהנצח הוא זיכרון האהבה שאנחנו משאירים בלבבות של אלה שאהבו אותנו..” כנראה שניסתה להגיד בכך משהו על הנחמה ששאבה מהיותה אדם משמעותי ומרכזי בחייהם של כל כך הרבה אנשים.
בגיל 80 החלה לצמצם מאד את היקף עבודתה ומילאה את יומה בסריגה לבני משפחתה, בהנאה עמוקה מהטבע הסובב, מטיולים רגליים בסביבת המשק ומכתיבת מכתבים לידידיה הרבים .. היא היתה עמלנית מאד ופעלתנית.
כשפרצה מלחמת יום כיפור, התנדבה לעבוד בבית חולים עפולה במחלקה הפסיכיאטרית 3 פעמים בשבוע. במשך חודשים רבים נסעה בכל מזג אוויר לטפל ולהדריך אנשי מקצוע. היא היתה אז בת 83.
מטפלים שעבדו אתה בבית חולים עפולה מתארים אישה שחשוב לה תמיד להיות מעורבת, ורוצה להרגיש שהיא תורמת. אחרים מספרים על תשומת הלב שלה לפרטים , לשינוי בתיסרוקת לבגדים חדשים שום פרט לא נעלם מעיניה והיא העירה והתייחסה לכך..
כשהסתבר לה שאחד מאנשי הצוות דובר את שפתה הגרמנית שאלה אותו אם היא מזכירה לו סבתא מבני משפחתו הוא התוודה שכן . היא מזכירה לו את סבתו מצד אביו. איך קוראים לה, שאלה והוא ענה פרנציסקה. דר גרינשפאן אמרה לו: ” אז תקרא לי פרנציסקה”.. השם הזה דבק בה והיו שחשבו במחלקה שזהו שמה. מודרכיה מתארים את הקשר האישי שקימה , את היותה חלק מחוויות חייהם .אחת המודרכות שלה מספרת שדר’ גרינשפאן ביקשה אותה לא לבוא עם ניירות להדרכה. ” אני רוצה שתספרי לי בעל פה על החולה, אל תשתמשי במושגים, תתארי רגשות ודברים אחרים “. המודרכת שהייתה מאוימת בהתחלה מהסגנון החדש והלא מקובל מתארת את התרומה העצומה בהמשך מהדרכתה של דר’ גרינשפאן.
היה לה גם חלק שאהב לכוןן ולנווט, מיכאל שעבד אתה בעפולה במחלקה הפסיכיאטרית מספר שבימי חוליה כשבא לבקר אותה אמרה לו על עבודת הדוקטורט שעליה עמל באותה תקופה בחוש ההומור החריף שלה:
” אתה צריך להבטיח לי שאתה תגמור את העבודה, אם לא, אני אופיע לך כרוח ואתה הרי מפחד מרוחות ומאמין בהן.” היא אמרה את הדברים בחיוך קונדסי.. בדרכה הסמכותית והאוהבת.
סמוך למותה אמרה לעמית למקצוע אחרי חלום מוזר שחלמה באחד מהלילות בבית חולים: ” שקספיר צדק, אנחנו עשויים מחומר של חלומות ואני קרובה לחלום הגדול והחשוב ביותר”..
דר נגלר מסכם בדברים עליה: עבורה הפסכואנליזה לא היתה רק תיאוריה פסיכולוגית אלא ביטוי לאישיותה: כנות אינטלקטואלית משולבת בפתיחות לחדש ואהבת האדם.
על ערש דווי, איפשרה למכריה הרבים לבקר אותה, היתה כנה אתם לגבי מחלתה, המשיכה להתעניין בחיים. התייחסה למותה בישירות וכינתה אותו
” המעבר” . היא הקפידה לחלק ספרים, חפצים, השמידה רשימות של טיפולים, הסתכלה אל מותה נכוחה.
אל אחת משכנותיה שבאה לבקרה ומצאה אותה ישנה ולכן לא העירה אותה כתבה ” בפעם הבא לחכות קצת ולאחר כך להעיר אותי ויהי מה”..
לאחד מחבריה אמרה על ערש דווי ” עלי להתכונן לעבור את השלב האחרון בחיי. אני מוכנה לכך, אינני מפחדת מהמוות, רק תפילה אחת בליבי: שאוכל לעבור את השלב כאדם במלא היכולת וההכרה”.
ולי זה נשמע פרפרזה על דברי וויניקוט שביקש להיות חי כשהוא ימות..
ברטה ביקרה בבית הספר הגרמני בעיר ביליץ (ביאלסקו) וכשסיימה את לימודיה בגיל זה החלה לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. אחותה הגדולה נשלחה לסמינר מורים אך עבור לימודיה לא נשאר כסף למשפחה שאפשרויותיה הכספיות היו מוגבלות.
בגיל 17 נסעה למטרופולין של אותם ימים, ווינה. היא נרשמה והתקבלה לבית הספר לאחיות בבית החולים “רוטשילד” ובמהרה התקדמה שם. היא הגיעה במהרה לתפקיד של מדריכה בחדר ניתוח.
ב1914, עם פרוץ המלחמה התנדבה לצאת לחזית הסרבית כאחות בחדר ניתוח ושנה שלמה עבדה שם בתנאים קשים מאד, תוך סיכון להידבקות במחלות קשות.
בתקופה זו בשלה בה ההחלטה ללמוד רפואה.
כשהסתיימה המלחמה נערכה ללימודים. לא היה מי שיעזור לה בכלכלתה והיא הצליחה תוך פרק זמן מינימלי למרות זאת לסיים את הלימודים בהצטיינות. היא המשיכה בכיוון הכירורגיה והיתה לרופאה כירורגית בבית חולים בווינה ובהמשך היתה לרופאה עצמאית.
בתקופה זו הושפעה דר’ ברטה גרינשפאן עמוקות מהתנועה הסוציאליסטית והייתה פעילה ופעלה למען שיפור תנאי העבודה של אחיות. הייתה לה הכרה פמיניסטית חזקה. היא היתה גם מסופרת בתיספורת קצרה, סימן השתייכות של נשים פסמיניסיטיות לתנועה הסוציאליסטית באותם זמנים.
בשנות העשרים עד השלושים, כשהתגבש החוג סביב זיגמונד פרויד בווינה, הצטרפה אליו דר’ גרינשפאן. נפש האדם עניינה אותה , העניין שלה בכירורגיה פחת והיא עברה אנליזה לימודית אצל ווילי הופר ועזבה את בית החולים שבו עבדה כרופאה. היא הודרכה על ידי הרמן נונברג, ג’יין למפל לה חרוט וגרטה ביברינג.
אחיניתה הקרובה אליה מאד תמר, ביקרה בדירתה בווינה שהיתה לדבריה דירה צבעונית ועליזה והיא מספרת בזכרונות שהעלתה בחוברת זיכרון לדודתה שהיא פגשה אצלה באחד מביקוריה את אנה פרויד..
ברטה היתה חובבת מסעות וטיולים, שחיינית מצטיינת ובני משפחתה זוכרים את ההשקעה התרבותית הגדולה שהשקיעה בהם כשבאו לבקרה בווינה.
ב1933 פוטרה דר’ ברטה גרינשפאן מעבודתה בעקבות תקנות אנטישמיות נגד יהודים והחלה לעבוד בבית חולים יהודי.
ב1938, בעקבות פלישת היטלר לווינה, החליטה לעלות לישראל ובעזרת רופאים אנליטיקאים מירושלים, קיבלה סרטיפיקט . היא קיבלה סרטיפיקט גם עבור אחייניתה תמר, בת אחיה האהוב שנפטר בגיל צעיר ממחלה והן התיישבו יחד בחיפה. דר גרינשפאן היתה אז בת 48. אמה של תמר לא קיבלה סרטיפיקט לארץ והיגרה לאנגליה ומאוחר יותר לארצות הברית. ברטה אימצה את האחינית תמר וטיפלה בה עד סוף מלחמת העולם ובעצם הקשר העמוק ביניהן המשיך עד מותה.
תמר אומרת בחוברת זיכרון שכתבה המשפחה על דודתה ברטה שהיא הזדרזה ללמוד עברית בכל דרך אפשרית : היא חשה ששליטתה בעברית קריטית להתערותה ובמיוחד ההתערות המקצועית בארץ. היא למדה עם מורה פרטי ואחר כך החלה לקרוא ספרי ילדים מנוקדים בעזרת חברה ותיקה ממנה. בהדרגה עברה לספרות עברית למבוגרים גם מקורית ומתורגמת שהסבה לה הנאה רבה עד סוף ימי חייה. האהבה הספרותית הגדולה שלה הייתה נתונה לסופר תומאס מאן אותו ציטטה תמיד באוזני הקרובים לה.
כשהשיגה שליטה על השפה החלה לעבוד ימי עבודה מאומצים. בשנת 1941 פתחה קליניקה פסיכואנליטית וטיפלה בפציינטים בביתה. בשעות הצהריים כשהייתה לה הפסקה התמסרה לאחיניתה .
בסופי שבוע הן נסעו לחוף הים בחיפה או לטיולים בטבע עם חובבי טבע.
את מכריה היא פגשה בסופי שבוע אלה בחוף הים. מצויידות בשמשיה גדולה התמקמו השתיים יום שלם וארחו חברים שבאו לבקרן בחוף.
ברטה אהבה מוסיקה. הגם שהיתה חסרת חינוך מוסיקלי מצעירותה, היא עשתה מנוי של התיזמורת ולקחה אתה את אחיניתה לקונצרטים.
אחות נוספת שלה הגיע עם ילדיה בשנת 39 וכל המשפחה גרה בדירתה בחיפה. למרות שהייתה עולה חדשה בעצמה בני משפחתה מציינים את מסירותה אליהם ואת המאמצים הגדולים שהשקיעה בקליטתם.
בני משפחתה ומכריה מתארים אותה כאישה עם תחומי עניין נרחבים. ספרים על ציפורים, ספרי פסיכולוגיה, ארכאולוגיה, ספרים רבים על הקיבוץ גדשו את המדפים שלה. בן האחיינית אותה אימצה לבת מספר על דירתה המופלאה בחיפה שנראתה לו כעולם קסום מלא שפע וכל טוב. כילד שהגיע לדודתו מקיבוץ צנוע הוא ראה בביתה ארמון של ממש..מקרר וגאז שלא היו אז בקיבוץ ובעיקר מערכת כלים מווינה שנראתה כמו פריט מיוחד מהאגדות.
“את הדודה ראינו מעט. היא הייתה עובדת תמיד , מסוגרת בחדרה עם הפצינטים המסתוריים , אותם אנשים שלא הרשתה בשום פנים ואופן לראותם”..
היא כיבדה את אחייניה במטעמים שהכינה ואילו הם הביאו לה תוצרת חקלאית מהקיבוץ. בתקופת הצנע זה היה נחוץ לה במיוחד. היא אהבה מאד לבשל וכל האורחים שלה ציינו את רוחב ליבה, היותה מארחת נדיבה וחמה ובשלנית מעולה.
ב1955 הוקמה התחנה להדרכת הילד והמשפחה באורנים. המדריכים המקצועיים המובילים דר’ גרינשפאן ודר’ נגלר גם הוא פסיכואנליטיקאי. הם הובילו קבוצה של מחנכים חסרי ידע פסיכולוגי למעשה. רובם ככולם הגיעו מחינוך. לאט לאט התפתחו, הלכו כל אחד לאנליזה אישית .. כך מתוך המקום הזה גודלו אנשי החינוך והחלו לטפל .
דר’ נגלר ודר’ גרינשפאן הכירו בפגישת החברה הפסיכואנליטית ב1940 בירושלים. החברה היתה מפוצלת אז בין 3 מרכזים בירושלים ובתל אביב בעיקר ובחיפה התגבש גרעין קטן של יוצאי ווינה בהם דר’ לובצקי, דר’ הירש ודר’ גרינשפאן.
בתחילה עבודתה בתחנה הדריכה דר גרינשפאן מחנכים בעבודתם עם ילדים. הילדים היו מהתנועה הקיבוצית. שמואל גולן היפנה את המחנכים לטיפולה.
אחת מחברות התחנה לשעבר, גבריאלה, מספרת שבולבי ביקר בארץ בראשית ימי התחנה. הוא היה ביקורתי מאד לגבי החינוך הקיבוצי ועקרונות הלינה המשותפת. גם אצל מטפלים אחרים עלו ספקות ולבטים. לדר’ גרינשפאן לא היו לבטים. היא נתנה לגיטימציה ללבטים וספקות באופן עקרוני אך האמינה ש”לקיבוץ אין השפעה פתוגנית”. היא הציעה לקבל את מציאות הקיבוץ כפי שהיא מלבד נושא אחד שהיתה ביקורתית עליו והוא החינוך המיני בקיבוץ. היא התנגדה למקלחות המשותפות והחדרים המשותפים לילדים ולמתבגרים באופן נחרץ ועקבי. היו לה וויכוחים רבים עם שמואל גולן פסיכולוג ואידאולוג של החינוך הקיבוצי שהוזכר לעיל.
היא אפשרה לאנשי החינוך לתת טיפול תחת הדרכתה. אותם מטפלים מספרים בחוברת הזיכרון לדר’ גרינשפאן שכשהם הגיעו למפגשים עם מטפלים אורתודוכסיים בעיר הגדולה תל אביב, ננזפו על החוצפה שלהם לטפל בילדים בלי ידע מוקדם או מוגדר בנושא.
דר’ נגלר אומר שהיתה לה גישה שביטלה את ההיררכיה בין הפסיכיאטרים, הפסיכולוגים והמחנכים. דר’ גרינשפאן גילתה לדבריו רוחב לב ואופקים רחבים שלא היו לאנשי מקצוע רבים ותפיסתה לא היתה מקובלת בפסיכואנליזה האורתודוכסית שרווחה באותו זמן.
במסגרת הקליניקה הפרטית שלה בה עבדה במקביל לפעילותה לתחנה באורנים , פגשה חברי קיבוץ רבים ונחשפה לחיי הקיבוץ על צדדיהם השונים. כשעברה אחיניתה האהובה, לימים דר’ חנה אדר לקיבוץ יפעת הצטרפה דר גרינשפאן למשפחתה ועברה לשם גם היא .
ביפעת בנתה את ביתה ב20 שנותיה האחרונות והמטופלים הגיעו אליה מכל הסביבה. היא סרבה לטפל באנשי הקיבוץ כי טענה בפני המבקשים שקירבת היתר עלולה להפריע לאיכות הטיפול.
הקשר עם בני משפחתה התהדק בעקבות המעבר ליפעת. היא הנהיגה בחדרה פגישות משפחתיות מידי שבת כשכל המשפחה מתאספת סביב השולחן, אחיניתה בן זוגה וילדיה. דני האחיין שלה אומר שאף פעם לא דיברה הרבה אך היתה לה דרך מיוחדת להקשיב. כשהייתה מעירה משהו הדברים היו שופכים אור אחר ומפתיע על השיחה.
יורם האחיין מספר שהוא התבקש יום אחד להתקין לה מסגרת חדשה על אדן החלון. היא ביקשה ממנו עזרה בהקמת נקודת האכלה עבור ציפורים מחוץ לחלונה , מוציאה שיירי מזון הציפורים היו מגיעות והיא הייתה נהנית ממראן.
ביתה בקיבוץ מתואר כבית ומוקד עליה לרגל לא רק של בני משפחתה, חברי קיבוץ שרצו לשמוע את קול התבונה שלה, אנשי מקצוע שבאו להתייעץ איתה וכמובן מטופלים שבאו אליה לטיפול.
היא מתוארת כאישה פעלתנית מאד. לצידה תמיד ספרים פתוחים, עסוקה בלמידה, בקריאה, וקשובה מאד להתרחשויות האקטואליות.
ברטה לא הקימה משפחה משלה והיתה אדם מעניק ואוהב לבני משפחתה הקרובים. בתמר ראתה בת וילדיה של תמר היו כנכדיה. היא סרגה הרבה לילדיה ולכל שאר האחיינים במשפחה המורחבת וטיפחה אותם בהשקעה יוצאת דופן. בשנותיה האחרונות שאל אותה דר’ ויקטור מגל שהיה אז מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים עפולה איך זה שלא בנתה לה משפחה משלה. היא ענתה לו שהחולים הרבים שהיו לה הם המשפחה שלה . בציטוט מפרויד אמרה: “שהנצח הוא זיכרון האהבה שאנחנו משאירים בלבבות של אלה שאהבו אותנו..” כנראה שניסתה להגיד בכך משהו על הנחמה ששאבה מהיותה אדם משמעותי ומרכזי בחייהם של כל כך הרבה אנשים.
בגיל 80 החלה לצמצם מאד את היקף עבודתה ומילאה את יומה בסריגה לבני משפחתה, בהנאה עמוקה מהטבע הסובב, מטיולים רגליים בסביבת המשק ומכתיבת מכתבים לידידיה הרבים .. היא היתה עמלנית מאד ופעלתנית.
כשפרצה מלחמת יום כיפור, התנדבה לעבוד בבית חולים עפולה במחלקה הפסיכיאטרית 3 פעמים בשבוע. במשך חודשים רבים נסעה בכל מזג אוויר לטפל ולהדריך אנשי מקצוע. היא היתה אז בת 83.
מטפלים שעבדו אתה בבית חולים עפולה מתארים אישה שחשוב לה תמיד להיות מעורבת, ורוצה להרגיש שהיא תורמת. אחרים מספרים על תשומת הלב שלה לפרטים , לשינוי בתיסרוקת לבגדים חדשים שום פרט לא נעלם מעיניה והיא העירה והתייחסה לכך..
כשהסתבר לה שאחד מאנשי הצוות דובר את שפתה הגרמנית שאלה אותו אם היא מזכירה לו סבתא מבני משפחתו הוא התוודה שכן . היא מזכירה לו את סבתו מצד אביו. איך קוראים לה, שאלה והוא ענה פרנציסקה. דר גרינשפאן אמרה לו: ” אז תקרא לי פרנציסקה”.. השם הזה דבק בה והיו שחשבו במחלקה שזהו שמה. מודרכיה מתארים את הקשר האישי שקימה , את היותה חלק מחוויות חייהם .אחת המודרכות שלה מספרת שדר’ גרינשפאן ביקשה אותה לא לבוא עם ניירות להדרכה. ” אני רוצה שתספרי לי בעל פה על החולה, אל תשתמשי במושגים, תתארי רגשות ודברים אחרים “. המודרכת שהייתה מאוימת בהתחלה מהסגנון החדש והלא מקובל מתארת את התרומה העצומה בהמשך מהדרכתה של דר’ גרינשפאן.
היה לה גם חלק שאהב לכוןן ולנווט, מיכאל שעבד אתה בעפולה במחלקה הפסיכיאטרית מספר שבימי חוליה כשבא לבקר אותה אמרה לו על עבודת הדוקטורט שעליה עמל באותה תקופה בחוש ההומור החריף שלה:
” אתה צריך להבטיח לי שאתה תגמור את העבודה, אם לא, אני אופיע לך כרוח ואתה הרי מפחד מרוחות ומאמין בהן.” היא אמרה את הדברים בחיוך קונדסי.. בדרכה הסמכותית והאוהבת.
סמוך למותה אמרה לעמית למקצוע אחרי חלום מוזר שחלמה באחד מהלילות בבית חולים: ” שקספיר צדק, אנחנו עשויים מחומר של חלומות ואני קרובה לחלום הגדול והחשוב ביותר”..
דר נגלר מסכם בדברים עליה: עבורה הפסכואנליזה לא היתה רק תיאוריה פסיכולוגית אלא ביטוי לאישיותה: כנות אינטלקטואלית משולבת בפתיחות לחדש ואהבת האדם.
על ערש דווי, איפשרה למכריה הרבים לבקר אותה, היתה כנה אתם לגבי מחלתה, המשיכה להתעניין בחיים. התייחסה למותה בישירות וכינתה אותו
” המעבר” . היא הקפידה לחלק ספרים, חפצים, השמידה רשימות של טיפולים, הסתכלה אל מותה נכוחה.
אל אחת משכנותיה שבאה לבקרה ומצאה אותה ישנה ולכן לא העירה אותה כתבה ” בפעם הבא לחכות קצת ולאחר כך להעיר אותי ויהי מה”..
לאחד מחבריה אמרה על ערש דווי ” עלי להתכונן לעבור את השלב האחרון בחיי. אני מוכנה לכך, אינני מפחדת מהמוות, רק תפילה אחת בליבי: שאוכל לעבור את השלב כאדם במלא היכולת וההכרה”.
ולי זה נשמע פרפרזה על דברי וויניקוט שביקש להיות חי כשהוא ימות..
LINKS
Mühlleitner, Elke: Biographisches Lexikon der Psychoanalyse. Tübingen 1992Mühlleitner, Elke: Grünspan, Berta (Betty Beile). In B. Keintzel und I. Korotin (Hg.): Wissenschaftlerinnen in und aus Österreich. Leben – Werk – Wirken. Wien 2002, 268-269Nagler, Schmuel: In Memoriam Dr. Betty (Bertha) Grünspan. In Jehuda Schelomo Schönfeld: Eine Jüdische Quelle in Shakespeares “Kaufmann von Venedig”. Jerusalem 1976, 7f
psialpha (20.2.2012)
Mühlleitner, Elke: Biographisches Lexikon der Psychoanalyse. Tübingen 1992Mühlleitner, Elke: Grünspan, Berta (Betty Beile). In B. Keintzel und I. Korotin (Hg.): Wissenschaftlerinnen in und aus Österreich. Leben – Werk – Wirken. Wien 2002, 268-269Nagler, Schmuel: In Memoriam Dr. Betty (Bertha) Grünspan. In Jehuda Schelomo Schönfeld: Eine Jüdische Quelle in Shakespeares “Kaufmann von Venedig”. Jerusalem 1976, 7f
psialpha (20.2.2012)
Wyatt, Frederick: Warum ich Psychoanalytiker wurde – überdeterminiert! In L. M. Hermanns (Hg.): Psychoanalyse in Selbstdarstellungen, Bd. 1. Tübingen 1992, 345-410
מבוא לספרו של יהודה שלמה שיינפלד :מקור יהודי ב”הסוחר מוונציה “של שקספיר. 1976