גאוני, ד”ר ברכה

עלתה לארץ ב-1934
נפטרה בתל אביב ב-2016

ד”ר ברכה גאוני נולדה בפולין ועלתה ארצה עם הוריה ואחותה ב 1934. למדה בגימנסיה הרצליה ובמלחמת העצמאות שרתה בגדוד השביעי של הפלמ”ח, בחטיבת הנגב.
ברכה למדה רפואה בסורבון בפריז. תחילה עשתה התמחות בגניקולוגיה אך החליטה לעבור לפסיכיאטריה ועשתה התמחות בגהה (1960-1961) בשיקגו (Illinois State Psychiatric Institute, Chicago, 1961-1962) וב”שלוותה” (1962-1965). עברה פסיכואנליזה אישית אצל פרופ’ משה וולף ואצל פרופ’ רות יפה,  וב-1965 סיימה את הכשרתה כפסיכיאטרית. ב-1972 הוסמכה כפסיכואנליטיקאית וב-1975 סיימה התמחות בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר.
החל מ-1970 היתה ד”ר ברכה גאוני מנהלת מחלקה ב”שלוותה” – תחילה ניהלה את המחלקה הפתוחה ובהמשך ניהלה במשך למעלה מ-20 שנה את מחלקת הנוער עד פרישתה לגמלאות ב-1996. במשך שנתיים אף ניהלה את בית החולים. במקביל לעבודתה בשלוותה ולאחר פרישתה מבית החולים, עבדה בפרקטיקה פרטית עם מבוגרים ונוער, ואף ערכה טיפולים קבוצתיים יחד עם ד”ר מיכה נוימן.
ד”ר גאוני לימדה סטודנטים רבים באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת בר-אילן הן במהלך לימודיהם והן בשלבי ההתמחות. העבירה קורסים בתחומי הפסיכולוגיה, פסיכותרפיה, פסיכופתולוגיה של הילד והמתבגר, ועוד. הרצאותיה תמיד היו מרתקות ומשכו קהל רב. כמו כן הדריכה והכשירה פסיכולוגים ופסיכיאטרים במהלך התמחותם ושמשה בוועדות קבלה. החל מ-1978 שימשה גם מורה ומנחה של מועמדים לחברה הפסיכואנליטית. רבים מעידים כי הם חבים לה את הכשרתם ואת הקריירה המקצועית שלהם.
בשנים 1983-1984 שרתה כמזכירה של החברה הפסיכואנליטית ובין 1988 ל-1991 היתה יו”ר ועדת ההוראה. בשנת 2012 קיבלה פרס מפעל חיים מטעם איגוד הפסיכיאטריה של ההסתדרות הרפואית בישראל על תרומה ייחודית רבת שנים לקידום הפסיכיאטריה בישראל.
מעבר להיותה פסיכיאטרית מוערכת ומבוקשת (הופיעה מספר פעמים במקומות הראשונים ברשימת “הרופאים הטובים ביותר” בתחום הפסיכיאטריה), ניחנה ד”ר גאוני בחום ובאנושיות יוצאי דופן והיוותה אבן שואבת לסובבים אותה. תמיד מצאה זמן לעזור לכל מי שצריך (והיו רבים כאלו) ועשתה זאת במאור פנים. כיאה לג’ינג’ית אמיתית היתה בעלת הספק פנומנלי בכל התחומים – משפחה, עבודה, חברים, בילויים, טיולים, קניות, בישולים ועוד. היתה אם וסבתא מסורה לשני ילדים, שישה נכדים ושני נינים. אוהבת חיים, שופעת אופטימיות ואהבת אדם ואהובה על ידי כל סובביה.

דברים לזכרה של ברכה גאוני 

ברכה גאוני- דברים לזכרה באספת החברה 1.11.16

מאת הילה כהן

אני מרגישה זכות וכבוד גדול על ההזדמנות לדבר פה על ברכה, ומודה לך רותי על ההזדמנות שנתתם לי לחלוק איתכם.
ברכה היתה בשבילי בית מגדל-
לאהבת הפסיכואנליזה ואהבת החיים .
אני לא יודעת כמה אנשים פה באולם הכירו אותה, זכו להנות מהאנושיות שלה , מהאהבה שלה ללמד,  לשתף מנסיונה.

בעצם ההכרות שלנו התחילה לפני כ 50 שנה, דרך בנה יובל גאוני ,שלמד איתי באותה כתה במשך שנתיים..
נפגשנו שוב בשלוותה, כשהגעתי למחלקה שלה להתמחות כשהיא מנהלת ותיקה ואהובה של מחלקת הנוער.
אשה ג’ינגית  אנרגטית , מתנהלת עם כולם בגובה העיניים, תמיד במצב רוח טוב, עם סקרנות שמתובלת לפעמים בשובבות וחתרנות.
צמאה להכיר דברים חדשים,  ויותר מכל עם תשוקה ללמד – איך להתבונן, איך לעבוד, ולא פחות חשוב- איך להנות מהחיים.
היא אהבה ועודדה לנסוע לכנסים , בעיקר אהבה את הנסיעות, הטיולים,   לאכול טוב, לבשל , לארח.  עד השנים האחרונות היתה תמיד מעודכנת בכל הצגה חדשה שעלתה, מופעים מעניינים, מסעדה טובה שנפתחה..
אני רוצה לספר לכם כמה אנקדוטות, מהאוירה במחלקה שלה באותם ימים.  מניחה שלמי שהכיר את ברכה לא יהיו יוצאות דופן:
– רופא עור,  מגיע לאיזה התיעצות ובצוות מתחיל מילמול שקט, לאף אחד אין זמן לקבוע תור לבדיקה שגרתית של רופא עור. האנשים מתחילים לזוז בחוסר שקט ולחפש נקודות חן בעיתיות, זו הזדמנות לשאול את המומחה. ואז ברכה לוחשת לו משהו באוזן ומכריזה:
טוב, כל מי שרוצה להבדק, ייכנס לחדר שלי, ויתפשט מכף רגל ועד ראש , כמו שצריך,  וייבדק בדיקה יסודית. ומיד הוסיפה- אני ראשונה.תוך רגע נעמדנו בתור ארוך ונכנסנו אחד אחרי השני.

ועוד דוגמא-  בכל פעם ,ברגע של מצוקת חדרים,  היא מיד מציעה את החדר שלה..
והסמינרים שהעבירה לכל המעוניין- בין אם זה היה סמינר קוהוט, או קרנברג, – כשהמשתתפים,  מכל הסקטורים.. אחים, מתמחים פסיכולוגים, עו”סים, פסיכיאטרים.
אם אני חושבת על זה היום, בדיעבד , המכנה המשותף היה הסקרנות ללמוד, לשאול שאלות, וכן, גם האהבה לברכה, וההנאה מהיכולת שלה לספר סיפור, לתת דוגמאות שמגיחות באותו רגע, באיזה שפע, באיזה חופש וגמישות .  וכל זה באווירה נוחה, שמעודדת לשאול, להטיל ספק, לחזור ולקרוא כשלא מבינים….
עבורי היה לה מקום נכבד בבחירה ובהתהוות שלי לאורך השנים כאנליטיקאית. כשהיא גם מדריכה אותי וגם מלווה ומעודדת  ושותפה לכל התחנות בדרך..:
בחירת האנליזה האישית, ואחכ הלימודים במכון והמעבר להוראה, להדרכה… כשהיא תמיד מפרגנת תומכת ללא הפסקה וגם דוחפת ולא מוותרת.
אני מניחה שיש עוד כמוני, שנהנו מהליווי והעידוד והפירגון הזה שלה .
וכמובן עוד רבים שהמעורבות שלה בחייהם היתה מכוננת ומחייה.

בשנים האחרונות, לא פעם,  אחרי פגישה איתה, הרגשתי  איזו התרוממות רוח. כשניסיתי להבין יותר מה זה היה , חשבתי שאני לומדת ממנה גם איך  להזדקן באיזו קבלה של היש ושל האין ,  עם הומור , וחיות בלתי נדלית.
כשחשבתי מה ואיך לספר לכם עליה ,פה –
הרגשתי  שאני נאבקת לנסות ולהסיר, ואולי להסתיר תמונות זיכרון מהשנתיים האחרונות.
עד שוויתרתי, ואז הבנתי, שאפשר לספר, ואולי אפילו נכון לספר גם על זה.
בסוף ימיה, וכמה שזה טרגי, ככל שהגוף בגד בה, והיכולת לחשוב ולזכור הלכה והדרדרה- עלו והתחדדו עוד יותר האיכויות האלה שלה, האנושיות, החם ואופטימיות וחוש הומור נפלא .
איזו קבלה של המגבלות של עצמה, של החיים.
כששאלתי מה  שלומה – ענתה בחיוך וקריצה “לא משהו”.
הביטה אל כפות רגליה ואמרה לי- “עם רגליים כאלה קצת  קשה לנסוע לחול, לרוץ לקניות ולקונצרטים.”
למרות שהזיכרון שלה הלך ונמחק, היה משהו עוד יותר חי ומיידי במפגש איתה.
בפגישה האחרונה שלנו
היא חייכה וקבלה את פני בשמחה ,
ורק חזרה  ואמרה כמה שמחה לראות אותי , וחזרה שוב ושוב על אותה שאלה – מה שלומך ..

תודה
הילה כהן

מאת ד”ר מיכה נוימן

פגשתי את ברכה והכרתי אותה, בתחילת שנת 1960, כלומר לפני  67 שנים.

זה היה היום הראשון בו התקבלתי לעבוד בבית החולים הפסיכיאטרי “גהה” כמתמחה מתחיל.

בית החולים היה בנין ערבי ישן ששרד כבנין בודד את מלחמת העצמאות וניצב לו בבדידות מזהירה במה שקרוי כיום צומת גהה. מנהל בית החולים היה פסיכיאטר ממוצא הולנדי בשם ד”ר
הנריקוס וויסנביק.

מלבד מנהל בית החולים תפקדו מספר רופאים כמנהלי מחלקות, או כרופאים בכירים.
כל יתר הרופאים היו רופאים צעירים בתחילת דרכם להשתלמות והתמחות בתחום הרפואי, שנחשב אז אחד מענפי הרפואה הפחות מבוקשים והפחות יוקרתיים.
חשוב לציין שבי”ח גהה היה שייך לקופת החולים הכללית ומלבדו תפקדו בי”ח “שלוותה” בניהולה של ד”ר רות יפה בהוד השרון ובי”ח טלביה, בירושלים בניהולו של פרופ’ ויניק.

קומת הקרקע הייתה קומת המטפלים. לרשותנו, הרופאים המתמחים, עמד רק חדר אחד שבו בילינו ביחד את עיקר הזמן. שם בדקנו ושוחחנו עם הפציינטים שהוקצו לנו, שם פגשנו את בני המשפחה  וכתבנו מכתבים, סיכומי מחלה וכד’ .
נכנסתי מהר ל”כור ההיתוך”. קבלתי חולים והרגשתי שעלי להתחיל בתפקיד של רופא, מתמחה בפסיכיאטריה.
בלחץ, במבוכה ובכאוס אליו נזרקתי מצאתי את קרן האור האדמונית – את ברכה, חברתי הטובה ביותר מאז, בתחילת 1960, ועד למותה ב-23 לאוקטובר 2016.
היא הייתה מעט יותר ותיקה ממני וסיפרה לי שהתחילה להתמחות בגינקולוגיה, אך כעבור זמן קצר החליטה לעבור לפסיכיאטריה עם כוונה לעבוד ולהשתלם במיוחד בתחום פסיכיאטריה של הילד והמתבגר.
מיד נוצר בינינו קשר חם וטוב ושנינו היינו בטוחים שמתחילה “תקופה של ידידות נפלאה”. כבר אז הרגשתי את ידידותה החמה והשופעת, את טוב ליבה וחכמתה. בהיותה ותיקה ממני, האמנתי שאני יכול לסמוך עליה ועל עצותיה.

ברכה גרה אז ברמת אביב, ברחוב פיכמן. עדנה ואני גרנו ברחוב הירקון בתל-אביב. עדנה התחילה לעבוד כמורה בתיכון “אליאנס” ברמת אביב. ברכה הציעה לנו שנעבור לגור ברמת אביב ויהיה לעדנה יותר קל להגיע לעבודה ולחזור ממנה הביתה. כמובן ידעה שאין לנו מכונית והציעה שאוכל לנסוע איתה בבקרים, לשלוותה.

הצעות שוות זהב ! עברנו לרחוב ברלינר 8 ברמת אביב, מרחק הליכה קצר מאתנו לברכה. עדנה חסכה נסיעות ארוכות באוטובוסים ולי היה “טרמפ” לשלוותה.

רציתי לעבור מה שנקרא אז פסיכואנליזה אישית- לימודית. היה מקובל אז שאנליזה אישית מכשירה את מי שרוצה לעסוק בפסיכותרפיה לקראת עבודתו הקלינית והטיפולית.
למי ללכת? לברכה הייתה תשובה מיידית: למה שלא תלך כמוני לד”ר משה וולף, בשדרות רוטשילד? הוא זקן, בקי ומנוסה וגם לא יקר. יש לך אוטובוס ותוכל לבוא אליו 3 פעמים בשבוע, במקום 4 ביקורים שהאנליטיקאים האחרים דורשים.
כמובן שהלכתי בעקבות ברכה לאנליזה אצל משה וולף. היה מעניין ונעים לחשוב שכל הסודות שלה ושלי נפגשים אצל אותו איש, באותו החדר וכמעט באותם הימים.
שנינו היינו דיסקרטיים מאד ולא דברנו על האנליזות שלנו.
הליכה לאנליזה אישית לימודית היא רק דרישה אחת בדרך החתחתים להתקבל כמועמד מתחיל
למכון הפסיכואנליטי בירושלים. עברתי ראיון אישי והסכימו לקבל אותי ללימודים, למרות שאני בנו של ד”ר אריך נוימן, שהיה ידוע כתלמידו של יונג השויצרי, שהיה מסוכסך עם פרויד היהודי הוינאי.
הסמינרים של המכון הפסיכואנליטי והנהלת המכון הפסיכואנליטי בישראל התקיימו בבית ערבי גדול ומפואר בשכונת טלביה. בשלבים הראשונים כל הסמינרים התקיימו בימי שבת, לפני הצהרים, לפחות פעם בחודש. קיבלנו מטלות קריאה מהספרות הפסיכואנליטית העשירה ובראשם כמובן זיגמונד פרויד וכמעט כל כתביו, בתו אנה פרויד, אוטו פניכל ובהמשך שורה ארוכה של הוגי דעות מודרניים בתחום ההולך ומתרחב, הולך ומשתנה של בריאות הנפש ותור הפסיכואנליזה.

היינו קבוצה צעירה, סקרנית ונמרצת שרצתה ללמוד ולהתקדם. רובנו היינו רופאים וחלקנו פסיכולוגים קליניים.
הנסיעות לירושלים היו לנו  חוויה חברתית מלאת שמחה עם קינוחים בבתי קפה ובמסעדות, לפני או אחרי המפגשים הלימודיים. ברכה ואני השתתפנו תמיד בכל המפגשים הלימודיים והקשרים בתוך הקבוצה הלומדת הלכו והתהדקו.

אחרי שנתיים ויותר בגהה ברכה עברה להמשך ההתמחות ב”שלוותה” ואני כמובן אחריה.
המנהלת , ד”ר רות יפה, הייתה פסיכואנליטיקאית ונהלה את שלוותה ברוח הומאנית עם גישה פסיכואנליטית שמותאמת למטופלים הקשים. המחלקות היו אז פתוחות כולן והמטופלים באו ברצון לאשפוז, כך שהאווירה הייתה הרבה יותר נוחה ונעימה לחולים ולבני המשפחה.
בית החולים נראה כמו קיבוץ מטופח עם ביתנים של קומה אחת למטופלים, הכול מוקף בדשאים ובקקטוסים ופרחים, פרי מלאכתו הנאמנה של דויד, הגנן שלנו, שתרומתו לאווירה הנעימה זכתה תמיד להערכה ולתודה.רבים מהמטופלים באו מהקיבוצים שבסביבת “שלוותה”.

במקום התקיימו סמינרים והצגות מקרים. הגענו לשלב שבו הצגנו בפני כל הצוות מקרים קשים ומסובכים. ברכה ואני התקדמנו יפה, כל אחד בתחומו ושמחנו לראות שיש לנו מחשבות קרובות, ממש זהות, ואבחנות קליניות ממש דומות והרגשנו ששנינו  “בראש אחד” גם מהבחינה המקצועית.

התחלנו להתעניין באותו הזמן בטיפול קבוצתי. ראינו ביחד, דרך מראה חד כיוונית, איך המומחית המדגימה עובדת בקבוצה והתרשמנו מהכוח וההשפעה החיובית החזקה של האמצעי הטיפולי שהיה לנו חדש ולא מוכר.
כשהקורס הסתיים, ברכה ואני נכנסנו ביחד להנחיית קבוצות טיפוליות וראינו שיש אימפקט מיוחד לכך שאנחנו קו-מנחים, דהיינו גבר ואישה מעין דמויות הוריות והקבוצה היא משפחת הילדים עם התחרויות והמתחים שקיימות במשפחות בין האחים לבין עצמם ובינם לבין דמויות ההורים.
גם בחוויות אלה עבדנו בשיתוף פעולה ובחברות טובה.  כשגילינו תגובות אישיות שונות למה שקרה בקבוצה, היינו מרוצים ולמדנו על הנחיה קבוצתית משותפת. המשכנו להנחות קבוצות ביחד גם כשאני עבדתי במרפאה וברכה במחלקת הנוער.
הפכנו בשלוותה ליחידה מוכרת ומזוהה כ :”ברכה ומיכה, מיכה וברכה”.

בשנת 1977 יצאתי עם עדנה לשבתון הראשון בניו-יורק וברכה הצטרפה וכמובן גרה אתנו במנהטן.
עברנו ביחד השתלמויות בטיפולים קבוצתיים, טיפולים מיניים ושיטות הדרכה והוראה בתחומים אלה, שהלהיבו אותנו. גם בניו-יורק הפכנו לפירמה – ברכה ומיכה ותמיד הוזמנו ביחד למפגשים שונים, לאירועים, מסעדות, מסיבות ואף טיולים.
לשנינו לא היה כסף וצעדנו מרחקים ארוכים ברגל, בקור וברוח של מנהטן החורפית. כשהיה יותר מידי קר נכנסנו לבית קפה או לחנות, סתם בשביל להתחמם ולהמשיך בצעידה.

חשוב לציין שבשבתון הזה ברכה הכירה לנו עובדת סוציאלית קטנת קומה ומלאת מרץ, בשם רות ווסטהיימר ונעשינו חברים טובים. היא הצליחה מאד בתכנית רדיו ובהמשך בתכניות טלביזיה
ועד מהרה הייתה ל”ד”ר רות” המפורסמת בנושא המין והטיפול המיני. הקשר הטוב מאז נמשך ללא הפסקה עד היום.

במשך שנים המשכנו להנחות קבוצות ביחד, בחדר המרפאה שלי, ומטופלי הקבוצות המשיכו לא אחת בטיפולים פרטניים אצלי או אצל ברכה. הפרגון היה תמיד מלא והחיכוכים אפס.

מלבד הקשר המקצועי הקרוב התקיים גם קשר חברי והיחסים בין ברכה ועדנה ועם יחיאל היו חמים וקרובים. הקרבה והחום עברו גם לתמי ויובל. הקשר לא היה רק מקצועי אלא מאוד חברתי. נפגשנו הרבה בסופי שבוע בבית אצלנו ואצלה. היו לה המון חברים וחברות. כתוצאה מכך  חלק מהחברים היו לחברים משותפים. ברכה בנוסף לכל מעלותיה הייתה גם בשלנית מצוינת וזכינו בארוחות טעימות ושמחות.

שלוותה הייתה מה שנקרא מחלקה מלמדת של בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב וכך נוספו למורים מנויים אקדמיים ובהמשך ולאחר פרסום מאמרים, זכינו למנויים אקדמיים.
כתבנו מאמרים  משותפים ובנפרד וברכה קבלה מנוי אקדמי בביה”ס לרפואה.

בסוף ההתמחות במכון הפסיכואנליטי, לאחר סמינרים, הדרכות והצגות מקרים מתקבלים, כעבור שנים רבות, לחברות מלאה בחברה הפסיכואנליטית הישראלית. לקבלה זו קודם טקס של הצגת מקרה או מאמר פסיכואנליטי תיאורטי, שיש בו עניין וחידוש כלשהו. אחרי ההצגה יש הצבעה והמועמדים זוכים לכבוד הנכסף של חברות מלאה.
ברכה ואני שברנו קוד רצוף בכך שהצגנו ביחד עבודה, אותה שנינו כתבנו ביחד על הנושא של טיפול קבוצתי. כתבנו ביחד, הצגנו ביחד והתקבלנו ביחד כחברים מלאים בחברה ופרק הלימודים הקשה והממושך של שנינו הסתיים בהצלחה ובשמחה.

ברכה הייתה פסיכיאטרית נפלאה, נערצת ואהובה על כל העובדים, המטופלים והחברים. היא קדמה וטיפחה המון אנשי מקצוע והייתה אפופה חום ואהבה. היא הייתה מורה ומרצה בחסד והיה לה תמיד קהל מסור ומעריץ. כריזמטית, אך קרובה ואכפתית.ידעה לתת לכל מי שסביבה הרגשה טובה של חיבה ביחד עם הערכה ונכונות לקדם ולעזור. בזכות תכונות אלה והיחס החם והמכבד, כולם לא רק אהבו אלא גם כבדו אותה כאישיות מיוחדת, נדירה ויוצאת מן הכלל.

הייתה לה קריירה מקצועית מדהימה וידעתי שהיא שבעת רצון ומלאת סיפוק ומימוש עצמי.
היא המשיכה להיות חברתי כמו תמיד ואפילו צל צילה של מחלוקת לא עבר בינינו מעולם.

מסביבה התנהל חוג מיוחד של שמיעת הרצאות מטעם מומחים שונים בתחומיהם, עם דיונים מרתקים אחרי ההרצאות. ביתה היה מקום מפגש, לא רק חברתי אלא גם מדעי ורוחני.

כשברכה יצאה לגמלאות הרגשתי נטוש. היא  מאד חסרה לי בשלוותה, אך הקשר החברי הקרוב בינינו נמשך ונשאר ללא שינוי.

הרגשתי מיותם במותה והיא תחסר לי תמיד.

ברכה יקרה, יהי זכרך ברוך.

מחברך הטוב והנאמן

מיכה נוימן

מאת אהובה רוסו