נולדה בנהריה ב –27.11.43
2005 נפטרה באודים בטו’ באב
2002-2005 יו״ר החברה בשנים
מה באתר
הספדים של שמואל ארליך, מירה ארליך-גינור, מרב רוט-
מרגנית עופר,חוה ברוך, חיה קריגר, שוקי דרבן, לרי גולד
קישור להרצאה: חדר הילדים הסגור-
רשימת מאמרים-
את התואר הראשון והשני עשתה באוניברסיטת תל אביב
הכשרה אנליטית 1979- 1985
הקימה את “דורות” עם אביגיל גולומב בשנות ה-70
עבדה עם ילדים, הורים ומבוגרים. כמו כן, עסקה בעבודה ארגונית, הן בשטח האקדמי כמורה ומדריכה, והן בעבודה עם משרדים וארגונים, בכלל זה במוזיאון השואה בוושינגטון, שם הייתה, עם שייקה ווינברג ז”ל, חלק מהקמת מוזיאון השואה. כתבה עם שייקה על הקמה זו.
תרמה להפצת הפסיכואנליזה ,להבנה ולהסתכלות פסיכואנליטית בעבודה עם קבוצות, ארגונים, מוסדות ציבוריים ופרטיים.
הייתה יושבת ראש החברה בשנים 2002-2005
מילות ההספד של שמואל ארליך בלוויה
רנה אהובתנו,
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה:
משלי פרק לא כ”ט
מבעד מסך ההלם, הצער והכאב קשה לראות ולהזכיר את כל היפה, הטוב והמופלא שבך. קשה לסכם, קשה להודות שכך זה הסתיים, שזה סופי.
לרנה ולי יש שנים של עבודה קרובה, אישית, חושפת ומשתפת. בשנים האלה ראיתי את רנה החוזה, הבונה, המעצבת. ורנה היתה אמנית בבניה ובהבניה – של אנשים, תכניות, ארגונים, יוזמות. היו בה כשרון ויכולת מנהיגות בלתי נדלים.
רנה היתה פסיכואנליטיקאית בכל רמ”ח איבריה, ששמרה בקנאות על הקשר האינטנסיבי והמיידי שלה עם שני העולמות: עם הפנימי-הרגשי, אבל גם עם החיצוני, העולם של העשיה, ההתנהלות והארגון. במהלך השנים הייתי עד להתפתחות פנימית אדירה ומרשימה. זה התחיל מפגישתנו הראשונה, שהתרחשה באקראי, בקרן הרחובות רבי הלל והמלך ג’ורג’ בירושלים. רנה ספרה לי בהתלהבות על ההדרכה שלשמה באה לי-ם, אבל יותר מכך על הכיף שבלשבת בספריה במרכז פרויד, לקרוא ולגלות עולם. היתה בה סקרנות והתלהבות של ילדה, מדביקה בעוצמתה.
מאז עברו שנים רבות עד לרגע, לפני פחות משלוש שנים, שבקשתי ממנה להעביר אליה את תפקיד יו”ר החברה הפסיכואנליטית בישראל. תפקיד שהיה לתפקידה האחרון, שלא זכתה אפילו לסיים אותו. היא לקחה אותו על עצמה, כמו שלקחה כל משימה, באופן טוטאלי, במסירות ובהתמסרות מלאה; בחכמה, בתבונה, ברוך ובעמידה איתנה על מה שצריך לעמוד עליו. כי לרנה היה מנעד שלם של מגע – מרכות קטיפתית ועד לקשיות של ברזל מחושל.
לרנה יש – צריך לומר היתה, אבל קשה להתרגל – יכולת מופלאה לקשירת קשר. ראיתי אותה פוגשת אנשים חדשים, בארץ ובעולם, שבהרף עין היו הופכים לידידים וחברים – ואוהבים אותה, לא בשום מובן שטחי, אלא באופן אמיתי, עמוק ומתמשך, מעבר לזמנים ולגיאוגרפיות. במשך השנים נוצרה סביבה רשת ענפה ופוריה של חברים כמעט בכל מקום בעולם. ורנה לא הססה לרגע והיתה תמיד מוכנה לנסוע, לבקר, לגעת ולחדש מגע.
מה שמביא אותי לכוחות של רנה: רנה לא נראתה בן אדם חזק במיוחד, אבל הרושם הזה מאד מטעה: לא היה גבול למה שלקחה על עצמה, לעומסים שיכלה לעמוד בהם, לנסיעות ולמרחקים שהיתה מוכנה לעבור, לשעות האין סופיות שהיתה מוכנה להשקיע ללא תמורה. היתה בכך נדיבות אין קץ – לתת מעצמה וממה שהתברכה בו, ולהציע אותו לאחרים – למטופלים, מודרכים, נועצים, תלמידים וחברים, וכמובן למשפחתה הברוכה והענפה. כשרונה היה ברור ובולט והביא לה הערכה רבה וחברויות מופלאות גם בעולם הגדול.
רנה היתה מדריכה ומורת דרך לרבים – מתמחים במכון האנליטי שנהרו לפתחה, תלמידים בתכניות השונות – בפסיכותרפיה ובייעוץ ארגוני בגישה פסיכואנליטית-מערכתית – שלקחה בהן תפקיד מרכזי ומוביל, והמוני אנשים שזכו להיות אצלה כמטופלים וכנועצים. לכולם נתנה בנדיבות וללא לאות מעצמה. לכתה מאתנו מרושש את כולנו.
החדשים האחרונים היו סוערים, מלאי התנסויות יפיפיות וגם קרבה גדולה: החל מינואר, שבו עבדה לצידי בסדנת אפק בכפר בלום, שם סבלה פיזית, אבל פרחה נפשית, והתכוננה לניתוח שאמור היה להעביר סו”ס את הכאב, וכולנו יחד איתה האמנו – ורצינו להאמין – שאכן כך יהיה; באפריל נסענו יחד איתה ועם דני לטיול בפורטוגל, שכל כך נהנתה ממנו; ואז היה הניתוח וההחלמה וההתאוששות ממנו; במאי היה לנו עוד טיול משותף בנגב, ושוב נהנתה כל כך מהפריחה המדברית המשגעת בהפתעה שבה; וביוני בא השבר הזה, שלקח אותה מעמנו.
רנה האהובה, לקחת אתך כה הרבה – אך השארת לנו עוד יותר – אהבה, הערכה ומסירות. קשה יהיה בלעדייך.
נוחי בשלום ויהי זכרך עמנו תמיד.
2005 שמואל ארליך, 21 באוגוסט
מול קברה של רנה ביום השלושים למותה, מירה ארליך-גינור
……… את הישיבה האחרונה עשינו אצלך מתחת לעץ הדולב, שבועיים לאחר שאובחנת. והיית כה מלאת חיוניות ואופטימיות. תהיינה עוד ישיבות. ו’בשבעה’ כבר היה בכי של עלים על הדשא.
למדתי ממך הרבה, כמו למשל כשהיית צריכה לפתוח מפגשים, קטנים או גדולים או גדולים מאד, היית מתחילה מן הדברים הקטנים, היומיומיים, הפשוטים: מה ראית, מה קראת, מה עשית, והדברים היומיומיים, הכמו-פשוטים האלה היו בהדרגה מקבלים משמעות אחרת, מיוחדת, יקרה, כי מישהו ראה אותם, שם לב אליהם.
כך גם דיברת: דברים פשוטים שצריך היה לעצור כדי לשים לב לעומקם. במרץ ישבנו יחד יומיים בקבוצה שדנה בטיפול. ואת הברקת שם, עוד מעבר לרגיל. היה שם איש מבוגר ופרא אדם שכל הזמן הפריע ואת, בחיבה רבה, גם נתת לו מקום וגם שמת אותו בצד. ההצגה היתה בעייתית ואת הצלחת גם לומר זאת וגם לא לפגוע. היה רגע אחד כשדיברת שחבר מאוסטרליה עצר אותך ואמר: רגע רנה, תחזרי על זה שוב, אני רוצה לרשום לעצמי, זה נורא יפה מה שאמרת. עצרנו, את חזרת, כולנו רשמנו. זה היה נורא יפה. זה היה רנה. דובר על דברים שלא עושים, שלא נכון או לא בסדר לעשות ואת אמרת: “הרי אנחנו כל הזמן עושים דברים שאנחנו אף פעם לא עושים”.
מגיעים מכתבים מאנשים רבים בעולם, כאלה שהכירו יותר וכאלה שהכירו פחות ובכולם את יוצאת ברורה ומובהקת: הם כותבים על רנה, לא דברי נימוס, אלא מילות זעזוע וכאב: היופי, התבונה, הפתיחות, הכריזמה, החום, החוסר שהשארת.
זה לא מפתיע שכל אלה כותבים כי כשהיית מסתכלת באנשים היה מבט השואל ואומר: ‘אני רואה, רוצה לדעת, רוצה לדעת עוד’. או: ‘שמעתי, אבל מה מעבר לזה’. את היית ואפשרת להם להיות הם, לכן אנשים ראו אותך, מעבר לארצות, מעבר לתרבויות. ואת ראית בהם את המיוחד. “זה מישהו/מישהי מאד מיוחד/ת” היית אומרת מוצאת את המיוחד, ומייחדת אותו.
כשגילינו לפני כמה שנים שיום ההולדת שלנו חל באותו היום, בהפרש של שנה זה הרגיש כאילו זה מסביר כבר הכל: את הדמיון בחשיבה, בעיסוקים, בהרפתקנות, באנרגיות. “טוב, מה את רוצה, היית אומרת, קשת” וכבר לא היה מקום או צורך בהסברים נוספים.
כשהייתי אומרת לך: תחשבי על עצמך, די כמה אפשר, היית אומרת: אבל הוא או היא כל כך צריכים עכשיו טיפול או אנליזה או יעוץ – הכל לפי העניין. כי לא היה יותר מדי כשמישהו היה צריך.
“מירה, יש לי סרטן, בראות, במוח, בכבד, בלבלב”. כך, הודעה בתא קולי של הנייד, באמצע יום שני בצהרים. בצורה ישרה וישירה, בלי לחכות לרגע המתאים או לתנאים המתאימים – רנה. בגלוי. כמו שדיברת אח”כ עם המטופלים, המודרכים, הנועצים, עם כולם. כמו שידעת להגיד דברים קשים מאד כשחשבת אותם, כמו שידעת להגיד דברים רכים מאד כשהרגשת אותם. אתך כל אחד ידע איפה הוא עומד. היית לי שותפה נאמנה לא כי תמיד חשבת כמוני, אך כשחשבת אחרת ידעתי שזה ראוי למחשבה נוספת, שזה משיקול דעת ולא משיקולים זרים.
לא היתה פעם שהצעתי לך להצטרף למשהו ולא יכולת או לא היה לך זמן, או פקפקת, בצורך, בחשיבות, בעניין. אף לא פעם אחת. בין השאר הצטרפת אלי לקבוצה על בודהיזם ופסיכואנליזה שם דיברנו על מוות, ובעיקר על החיים, על איך חיים עכשיו כי אנחנו לא יודעים אם יהיה מחר. ואת למודת המוות והחולי, הדאגות, החרדות- הבנת מבפנים על מה מדובר. שום דבר לא מובן מאליו. כל מה שיש הוא בחסד.
כך באמצע החיים כשעוד כל כך הרבה היה צריך להיות, לך עם עצמך, לך עם המשפחה,עם דני, עם הילדים, עם הנכדים, לך עם החברים, לך ולי.
הספקת כמו ש 3 אנשים רגילים ביחד לא מספיקים. האם ידעת שימיך קצובים, שיש לך רק עד האמצע, רק עד הקיץ, בלי סתיו ובלי חורף?
את שהיה לך זמן להכל ולכולם, כולנו עכשיו יתומיך וחסרים, עוד לא מבינים שבאמת לא תחזרי. שיש לנו רק את מה שהשארת בתוכנו ממך. השארת בנדיבות.
מירה ארליך-גינור
מירב רוט, (מכתב פתוח) 16/09/2005
לחברים ולמתמחים שלום,
קראתי בכאב את השתתפותם של חברינו מעבר לים, בפרידתנו מרנה. חשבתי לעצמי, שיתכן שגם אנו, או לפחות אני, הייתי זקוקה ללגיטימציה כדי לאמר כמה מילות פרידה מרנה, ומאיתנו כחברה, שמעתה נוצרת אותה רק בזכרון.
אני בטוחה ויודעת שרבים מאיתנו, נזכרים ברנה ערבים-לבקרים. קשה לתת מילים לדבר שהופך אדם למרכזי ומשמעותי כל כך עבור זולתו. דומני שהיכולת של רנה לגעת בזולתה, בחיים סביבה, בחייה שלה, היתה יוצאת דופן, ולא לשוא נישאו אליה עיניים ולבבות רבים כל כך. השהיה במחיצתה, כמדריכה ומורת דרך, נתנה לי תמיד תחושה של חיות, משמעות, עומק ותקווה, גם כשדיברנו על הדברים הטריוויאליים ביותר, או אף המורבידיים ביותר.
אפילו במחלתה, ולחוויה זו שמעתי הדים דומים גם מאחרים, היה משהו במפגש איתה שהפיח חיים במי שבא לסעוד אותה.
העמדה הרגשית והמנטלית של רנה, שמשלבת את הנגיעה הבלתי אמצעית בכל דבר, מתוך הצמדות עיקשת לאמת שבדברים, תוך נדיבות נדירה ונכונות להזין בכך את כל מי שהתקרב אליה, היא מתנה יקרה מפז, שאותה אני נוצרת בליבי, כמאירת דרך ומברכת; מברכת גם את המשך דרכי בלעדיה. וכל זאת, מתוך הטון ה”אגבי” הזה, שלא עושה עניין, לא קושר באסירות תודה, מקדש את הפשטות, הכנות, ובעיקר, כך נראה לי, את האפשרות לפגוש כל דבר ודבר, ולהיות איתו בתוכנו, מרגעי החסד, עד מכאובי האובדן.
אני מזכירה לעצמי, שזו מתנה שלא תלך לאיבוד. זו גם הדרך שבה האין מחבק את היש; היש של הזכרון, של ההפנמה של האשה המיוחדת והמיטיבה הזו, שבדמעות של אהבה ותודה אני נפרדת ממנה כעת.
אני מקווה שבחולקי איתכם תחושות אלה, נוכל להפיג מעט את בדידות הפרידה, דרך תחושת השותפות שלנו בדרכנו בחיים, על כל מה שהם מזמנים, כולל מותם של יקירנו לפעמים.
לסיום אני מוסרת את השתתפותי העמוקה בצערם של בני משפחתה של רנה, היקרים
לנו מאוד.
היתה לנו זכות גדולה.
לכולנו, עם הכל, שנה טובה,
מירב רוט.
מרגנית עופר
מצאתי שלא פשוט לי לכתוב על רנה. האם לכתוב אל הכלל, הרי לכך מיועד הידיעון, לכולם, ולספר כי “רנה הייתה…”? הנפש אינה סובלת זאת. ואולי לכתוב אל רנה, את המכתב הדמיוני הפנימי או השיחה הדמיונית הפנימית שאני כותבת או מקיימת כל יום. כל-כך הרבה יש לי עוד לומר ולשמוע שלא הספקנו. האופן שבו נפרדנו, אגב כך שידענו-לא ידענו שעוד מעט תתחזקי ונדבר וגם לא ידענו-ידענו שלא נדבר לעולם, אבל אדבר מבפנים.
קשה לי לדבר אל הכלל. ב’כלל’ הזה נמצאים כ”כ הרבה אנשים שלכל אחד מהם משהו ייחודי, אישי, עמוק עם רנה. לדבר אל הכלל זו הרגשה של “לבזבז” את אותו קשר אישי, ייחודי, שלי ושל האחרים.
בחרתי לשתף, באחת הפגישות האחרונות שהייתה לי עם רנה. הפגישה שלאחר ניתוח הגב. בחרתי ‘לדבר אל’, אליך רנה, משום שבינתיים, כך טבעי לי יותר.
לא היה ברור, האם זה ביקור חולים או הדרכה. השעה – שעת הדרכה. המחברת עמוק בתיק. הבאתי עימי פיצוחים. קיבלת אותי בביתך, לא בקליניקה. ישבנו בסלון, לידנו המטבח שזה עתה שופץ. היית כל-כך גאה במאיה בתך, שתכננה אותו טרם נסיעתה לאוסטרליה. כל-כך שמחת מהתוצאה. נראה היה אז שיש שני דברים לתקן ולשפץ, שהגיע זמנם והעתיד יהיה כמובן טוב יותר. לתקן את הגב, ממנו סבלת שנים רבות, נעה בין עמידה לישיבה, נעה בין ישיבה על כורסא זו לישיבה על אחרת או על כדור ענק, ולשפץ את המטבח.
הראית לי את הגינה הסמוכה למטבח המשופץ, ואת התבלינים ששתלתם.
שוחחנו על עץ התאנה וסיפרת שבגללו קנית בזמנו את הבית ועל עץ התות ששורשיו הרימו את בלטות המטבח. הוא השתלט והרס ולא ניתן היה לתת לו להמשיך לחיות.
אח”כ הלכת להביא קעריות לפיצוחים. הראית לי את הארון וסיפרת לי על מוצא הכלים. חלקם מתנות. מתנות ממודרכים, או ממי שהוקירו תודה בשל סיבות אחרות. עמיתים רבים היו מיוצגים בכבוד בארון הכלים. חשבתי לעצמי כיצד כ”כ הרבה אנשים קלעו לטעמך הצליחו לשמח אותך, כמה קרוב היה הקשר וכמה את ממשיכה לשמוח, הכלים והשמחה בשימוש יומיומי. כמובן דמיינתי מה אקנה לך כשאני אסיים את ההתמחות במכון.
ואז בטח הוצאתי את המחברת והמשכתי ללמוד ממך מהי פסיכואנליזה ובעיקר כיצד חיה אהבת הפסיכואנליזה עם אהבת החיים ואהבת האדם.
באפריל 2003 ביום עיון ‘על התיקון’ אמרה רנה:
“נזכרתי גם בזיכרון מלפני ימים רבים. והרי הצעירים בקהל אולי אינם יודעים אודות מה אני מדברת. בכל מכבסה היה אז שלט עליו היה כתוב “תיקון אומנותי”. ליד הכתוב הייתה פיסת אריג קטנה שנעשה בה תיקון, וקצותיו של התיקון, חוטים גזורים בצבעים שונים, יוצאים אל מעל פני השטח, כמו להראות את התהליך של השזירה האומנותית. מדוע כינו זאת “תיקון אומנותי”, איני יודעת. חוטים חוטים נשזרו שתי וערב בצבעי הבד, כדי לתקן את החור, כדי שיראה כאילו לא היה. אין זה תיקון הגרביים שהיה בולט באחרות שלו ממרקם הגרב. אין זה כמו טלאי המושם שם רק כדי לסתום חור. אם כך, יש כל מיני תיקונים. חלקם נראים, חלקם אינם נראים. אך הבד יודע. גם המתקן יודע.”
ואני מבקשת לחבור אל המטאפורה של רנה מעולם התפירה והסריגה ולהביא את שירו של אורי ברנשטיין “ובמקום תשובה הוא שותק שעה ארוכה” מתוך ספרו “עניין פרטי”:
דממה. מלמעלה, כמו במנוף גבוה,
מעל למעונות קטנים, מוסט וברזלי.
אני יושב ומכליב את הימים, תופרם
בדממה, בחוטים דקים, כדי שיתקנו
למה שלא הברר דיו. מלאכה מושיעה.
העולם, מזוית העין, תפוש בהירות, עטוף גדולה.
יש לתפור במדויק, במצולב, באחריות.
כך, רנה, אני מדמה אותך, יושבת מלמעלה, העולם מזוית העין, ממשיכה לתקן. ואני כאן עם חור גדול ועם כלי תפירה שהשארת, אמשיך לתפור באחריות.
מרגנית עופר,
נובמבר 2005
חוה ברוך: דברים לידיעון
רנה,
בלתי נתפס ולא אפשרי לי לומר דברים לזכרך, ואני ממשיכה לדבר אליך.
אין כמעט יום שבו אני לא חושבת עליך. כל-כך הרבה דברים מזכירים לי אותך:
מראה תלתלים, ריח תה צמחים, שאלה סקרנית, דאגה אימהית, מחשבה על כנס…
היית עבורי “רוח גבית” עוטפת, דוחפת, מקדמת, במשך שנים רבות, בתחילה בתחום הארגוני ואחר-כך גם בתחום הפסיכואנליטי.
שמחתי לספר לך כאשר התקבלתי למכון ומיד “שריינתי” לעצמי מקום בתור הממתינים
להיות בהדרכתך.
את חסרה לי מאד.
חסר לי מבטך המתעניין, הסקרן, המלווה את האנליזות, ואותי בדרכי המקצועית והאישית
( איך מתקדם הבית? ומה עם הילדים?).
חסר לי מבטך הבוחן, הלומד, מסיק מסקנות ומשתף בהן.
היית לי מדריכה נדיבה, מפלסת דרך ויצירתית. נוכחותך הייתה עבורי נמל מבטחים
ואני זוכרת בהוקרה שעות הדרכה שבהן תובנות ‘שעושות סדר’ מלוות עצות ‘שעושות שכל’…
אני מודה לך שיצרת את האפשרות שאציג בכנס של ה-EPF בהלסינקי, וסייעת במימושה.
ראיתי את פועלך שם, את האהבה והערכה שזכית להם, וליבי התרחב משמחה וגאווה.
אני נוצרת בתוכי את דמותך.
אוהבת ומתגעגעת
חוה ברוך 22.11.05
חיה קריגר, דברים לידיעון
רנה.
הרעיון שאת אינך יכולה עוד להיות שותפה לרחשי ליבי ומחשבותיי בלתי נתפס וככל שהזמן חולף הכאב רק הולך ומעמיק. ליווית אותי דרך ארוכה ורבת שנים כשאת מהווה עבורי מורה ומדריכה מהזן הנדיר. ראשית דבר:
לפני למעלה מעשר שנים הצטרפתי לסמינר קליני-תיאורתי בחוג לפסיכותרפיה שבאוניברסיטת תל אביב, לאור הפופולריות העצומה שזכה סמינר זה שבהנחייתך. היה זה מפגש יוצא דופן וחוויה לימודית מכוננת. זכיתי להכיר אישה שמעבר להיותה מורה מבריקה וקלינאית בחסד הינה אדם בעל שאר רוח, רחב אופקים ויצירתי, מקור להשראה ומודל להזדהות.
כאן נבנתה התשתית של יחסינו שהעמיקו לאורך השנים כשאת מהווה עבורי כתובת להתייעצות והתלבטות בתהליך בו נסללה דרכי למכון הפסיכואנליטי. האמונה שלך בי, נדיבותך והאהבה שבך הזינו את הרצון האמיתי שלי להיות פסיכואנליטיקאית וריככו את החרדה שצפה מעצם המחשבה על מימוש דרך כה ארוכה ותובענית, שאז נראתה לי כמעט לא אפשרית.
אני זוכרת שבאחת מפגישותינו כשגלגלתי בפנייך את הרעיון ואמרתי לך: “איך אוכל לעמוד בזה?” וכיוצא באלו אמירות פסימיות, ענית לי בפשטות: “ולמה שלא תוכלי לעמוד בזאת? ובכלל מה את יודעת מה יהיה איתך מחר? מה אני יודעת מה יהיה איתי מחר?” באורח פלא הנטייה שלי לחשב את הקיצים התפוגגה ופינתה מקום להתלהבות והנחישות.
זו את! חדורת חדוות החיים והעשייה מסוגלת לטעת בזולתה עמדה דומה.
כשהתחלתי את לימודיי במכון באופן טבעי בחרתי בך כמדריכה על אחת האנליזות. בנקודת זמן זו, הדיבור איתך נמשך והעמיק והלמידה ממך השתבחה יותר ויותר. לצד הקלילות והספונטניות שבאישיותך, ראייתך הנוקבת והחדה הזמינה להתבוננות פנימית גם למקומות מורכבים וקשים. אני מתגעגעת לדרך בה עזרת לי לפענח את הטקסטים של השעות הטיפוליות באופן שזרק אור פיוטי כמעט על השיח הטיפולי היומיומי.
כשנודע לי על מחלתך השוק היה נוראי, כמו מה לך מייצגת החיים והחיות ולזה. בגדולתך התקשרת להזמין אותי לפגישתנו הקבועה בשבוע שלאחר מכן. באתי בלב כבד לפגוש אותך ואת חיכית לי בקליניקה שלך כמו כרגיל, לבושה בבגדייך האביביים ותחושת האבסורד רק התעצמה. לאחר שסיפרת לי אודות מצבך הזמנת אותי לעבודה ואני אמרתי לך: “לא הבאתי את המחברת”. ואת ענית לי: “מה קרה? השמיים נפלו”? כמו “נזפת” בי. באותו יום עבדנו!
גם זו את: דוגלת בעשייה עד הסוף!
הייתה זו פגישתנו האחרונה.
חודשיים לאחר מכן הלוויה.
קהל רב נאסף ללוותך בדרכך האחרונה כאשר כולם מקיפים את קברך במעגל רחב, לא מתקרבים, דוממים, המומים, לא קולטים!
קדיש! הספדים! סוף דבר!
בתוך כל זה המחשבות שלי נודדות באבסורדיות תוך שאני תוהה מה את היית אומרת על כל זה? בטח הייתה יוצאת לך איזה הערה הומוריסטית, בדיחה. וחושבת לעצמי בטח רינה הייתה מזמינה אותנו להתקרב… או אז הכאב מגיח, תחושת האובדן והדמעות צפות. אחר כך התגודדות שקטה ומפגש עם אנשים ממקומות שונים וזמנים שונים והיווכחות בהיותך אדם משמעותי עבור כל כך הרבה אנשים. זה לא מפתיע כיוון שתמיד הייתה ההרגשה שאת שאהבת את החיים וחיית אותם במלואם כמי שבאה מאהבה הייתה לך המון אהבה לתת. וכל זה נקטע לך! כי אנחנו עם כל הכאב ממשיכים לחיות כשאת מלווה אותנו ונצורה בזיכרוננו.
יהי זכרך ברוך!
חיה קריגר
שוקי דורבן, דברים לידיעון
לרנה
אחד הספרים האחרונים עליהם שוחחנו רנה ואני, במהלך כתיבה משותפת של ספר אודות הפסיכואנליזה של הילד, היה ספרה של אן אלברז “live company” (אלברז, 2005). בדרך האופיינית לה, אמרה לי רנה, כי החיפוש הבלתי-פוסק שלה בעבודתה האנליטית עם ילדים ומבוגרים, עם ארגונים, בהוראתה ובהדרכות שלה, היה למצוא את “רקמת החיבור”- אותה נוכחות פנימית אותה מציע האנליטיקאי לזולתו כדי לחבר אותו לעצמו, את זולתו אליו ומשם-אל החיים.
חשבתי על השיחה הזו, שהתרחשה כמעט על ערש דווי, כשהחיבור של רנה לחיים הלך ואזל, אך החיבור שבינינו רק הלך והעמיק. ובעצם, דברה רנה על עצמה. שכן רנה הייתה, ועודנה, נוכחות מחברת. היא הייתה רוקמת ומאחה רקמות נפשיות קרועות, חיברה אנשים אל עצמם ומשפחותיהם, חיברה בין חברים, חיברה תמיד בין תיאוריה וקליניקה, חיברה בין יבשות ואנשים מלאומים שונים ומעל לכל- חיברה בני-אדם אליה ואל הפסיכואנליזה. ניסיתי לחשוב כמה אנשים הגיעו לאנליזה ולמכון דרכה, בגללה, והמספר היה עצום. המסירות , שלא לומר ההתמסרות הטוטאלית שלה לפסיכואנליזה ולמטופליה הייתה מדהימה. הייתה לה היכולת המופלאה להתבסס בתוככי נפשו של האחר כאובייקט טוב ומיטיב, אם כי בהחלט מורכב ורב-פנים. רנה לא הייתה תמיד “נחמדה” או “קלה”. היא לא חסכה את האמת, גם כשהייתה קשה, אך תמיד נתנה גם את התחושה שאפשר, ורצוי, לעמוד בה. היא השכילה באיזו דרך מסתורית, לשמור על ה- setting ולאפשר בו מרחב תנועה עצום. תמיד חשבתי שאהבת החיים שלה, הסקרנות העצומה, רב-הגווניות והתרבותיות שלה, יצרו אף הם מרחב חופשי למשחק ולהוויה. אחד הדברים שלמדתי מרנה הוא העובדה כי הפסיכואנליזה נמצאת בכל מקום והולכת אתנו לכל מקום. זו רק שאלה של מוכנות פנימית להסכים לכך ולהשתמש בכלי היקר הזה לטובה.
קשה לכתוב ממרחק על אדם שנוכחותו בחיי האישיים והמקצועיים היא כה בולטת למעלה מ-20 שנה. באיזשהו אופן, מה שאני, האופן בו אני עובד, חושב וכותב פסיכואנליזה שזורים בה באופן בלתי נפרד. ובכל-זאת, חשבתי כיצד לסכם את עיקרי הדברים שלמדתי ממנה. אחרי מחשבה רבה הייתי מונה את הנקודות הבאות:
1. משפט של רנה שנחקק בי היה-“בשעת משבר או קושי- סמוך תמיד על התהליך“. התפיסה התהליכית, מדברת על-כך כי האדם הנו אורגניזם דינמי ומתפתח, תוצר משולב של תהליכי התפתחות, צמיחה, דעיכה ושינוי. בבסיס התפיסה התהליכית עומדת תפיסה של לא-מודע דינמי אשר החיבור אליו מציע לנו תמיד פתרונות יצירתיים ברגעי מצוקה וקושי. החיבור אל הלא-מודע (שקריאתו נעשית אפשרית יותר דרך החוויה האנליטית), מחבר אותנו אל האנושיות שלנו, אל הבו-זמניות, דו-הערכיות והרבדים הפנטסמטיים של הנפש. מתוך-כך, אנו יכולים לקבל יותר מצבי עמימות, מצוקות יצר ולקבל פרספקטיבה טובה יותר על עצמנו ועל העולם, לא רק מתוך תפיסה שיפוטית של הסופראגו. ראיית התהליך מדגישה את החשיבות העצומה של תהליכי ההעברה וההעברה הנגדית.
2. רנה שמה דגש רב על הכרות עם מה שכנתה בשם “תרבות הפרט או הארגון”. הרקע ממנו האדם צומח, שפת הדיבור שלו, שפת בית הוריו, עבודתו, יחסיו בה, קשריו עם אנשים לא רק ברובד האישי אלא גם התרבותי- כל אלה זכו להתייחסות רבה ושימשו כחלק בלתי-נפרד של הפרשנות. בעבודתה הארגונית הנרחבת, תמיד שמה עצמה גם כמן אנתרופולוגית של הארגון, חוקרת את טקסיו, מנהגיו, שפתו וביטוייה האידיוסינקרטיים, התרבות הגלויה והסמויה שבו. על מנת להכיר ולחקור פן זה, יש צורך במיומנויות תצפית, בסבלנות רבה, במוכנות להפוך לרקע, לשוליים בלתי-מורגשים ובעיקר- לסקרנות בריאה.
3. רנה שמה דגש עצום על האופן בו נוצר הפירוש בתוכנו, ומתוך אינטראקציה עם זולתנו, במעשה הטיפולי. ההתבוננות על האופן בו אנו מתבוננים ושומעים הנה מקור לא-אכזב לתובנות חשובות אודות האחר.
4. רנה ראתה בעבודה עם ילדים את אחד התרומות המרכזיות של הפסיכואנליזה לתרבות ולחברה האנושית. היא סברה כי כחלק הכרחי של ההכשרה האנליטית, כדאי שכל אדם יטפל אנליטית לפחות בילד אחד. על הקשר שלה לעולם הטיפול בילד, הקפידה לשמור עד סוף ימיה דרך הדרכות, קריאה אינטנסיבית ומעין תצפיות שקטות שהמשיכה לערוך בסביבתה. עד היום אני נוצר את המבט המיוחד שלה ברגע שהביטה בילד- שילוב של הבנה, ראיה חדה וחמלה. ועוד יותר מזה- את האופן בו ילדים הגיבו אליה.
5. התגייסות טוטאלית למטופל- ועל כך יעידו מטופליה הרבים.
יהא זכרה ברוך.
שוקי
התוכנית לייעוץ ופיתוח ארגוני : גישה פסיכואנליטית-מערכתית
ד”ר רנה בר-לב אליאלי ז”ל ופרופ’ לורנס ג’יי גולד מניו-יורק, בשיתוף עם ד”ר אבי נוטקביץ, ד”ר יוסי טריאסט, פרופ’ שמואל ארליך ומירה-ארליך גינור ייסדו את התוכנית לפיתוח ויעוץ ארגוני בגישה פסיכואנליטית – מערכתית (.P.O.C.D) מתוך אמונה שהתיאוריה הפסיכואנליטית ישימה וניתנת להרחבה מעבר לגבולות היחיד. כפי שפרויד עצמו הבין היטב, היא רלוונטית במידה רבה גם עבור קבוצות, ארגונים ומערכות פוליטיות וחברתיות. היישום המיידי של השקפה זו בתחום הייעוץ הארגוני מעלה את הצורך להכיר בקיומם של כוחות ותהליכים לא-מודעים ולא רציונאליים בעבודה ובחברה. התוכנית מוקדשת להנחלת תפיסה זו בקרב ציבור אנשי המקצוע. המחזור הראשון של התוכנית נפתח ב 1996. רינה ולארי ניהלו במשותף את שני המחזורים הראשונים של התוכנית. מהיותם מעורבים בפרוייקטים יעוציים רבים בעת ייסוד התוכנית (בין השאר ייעוץ למוזיאון השואה בוושינגטון DC) הם הביאו עימם מטען רב של ניסיון מקצועי, התלהבות ונכונות לעשייה. דרכי החשיבה והעבודה שפתחו עצבו בצורה משמעותית את התשתית המושגית והמבנית כמו גם את רוחה של התוכנית
ידעה לתרגם את האמפתיה למלים
ד”ר רנה (ברלב) אליאלי, יו”ר החברה הפסיכואנליטית בישראל, 1943-2005
אורי דרומי
07.09.2005
רנה נולדה בנהריה למשפחת חדשי, למדה בבית הספר “חוגים” בחיפה, ובאוניברסיטת תל-אביב למדה פילוסופיה ופסיכולוגיה וקיבלה דוקטורט בפסיכולוגיה. היא התמחתה במכון הישראלי לפסיכואנליזה ושם הגיעה למעמד של אנליטיקאית מנחה. היא עבדה בעליית הנוער ובקופת חולים, וב-1979 הקימה עם הד”ר אביגיל גולומב את מכון “דורות” – מחלוצי המכונים הפרטיים להתמחות של מטפלים (עד אז נעשתה ההתמחות רק במוסדות ציבוריים). גולומב אומרת כי רנה היתה מיוחדת באמפתיה שגילתה כלפי אנשים, ביכולתה “לקלוט מהבטן אל הבטן” ואחר כך לתרגם זאת למלים. כתריסר שנים ניהלו השתיים את המכון ברחוב המלך ג’ורג’ בתל-אביב, ולדברי גולומב, “היתה זו תעודת כבוד להיות בוגר ‘דורות'”.
ב-1986 הוקמה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן התוכנית לפסיכותרפיה, שצמחה אחר כך ל”מרכז ללימודי פסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית”. עמירה ירט, יו”ר המרכז, אומרת כי רנה היתה בין המורים והמדריכים הראשונים, היתה פעילה בצוותי החשיבה ואף הנהיגה שיטה שאיפשרה לתלמידים להתבונן בעצמם כתלמידים וכמטפלים במהלך הלימודים. ירט מציינת את גישתה המקורית והישירה של רנה ומדגישה את תרומתה להקמת דור מטפלים ואנליטיקאים צעירים. הד”ר דליה פרייברגר, חברתה מאז חלקו ספסל לימודים במכון הישראלי לפסיכואנליזה, אומרת כי רנה ידעה לשלב בין החשיבה הפסיכואנליטית לבין המרחב העצום של חייה, שהשתרע על ספרות, מוסיקה, תיאטרון וציור. היא היתה ספונטנית, אומרת פרייברגר, בעלת נוכחות בולטת והשפעה עצומה על אנשים.
הפרופ’ שמואל ארליך, המופקד על הקתדרה לפסיכואנליזה ע”ש זיגמונד פרויד באוניברסיטה העברית, היה מדריכה במכון לפסיכואנליזה. “היתה לה יכולת מופלאה ליצור קשר אמיתי וחם עם אנשים”, הוא אומר. לדבריו, כמו כל משימה שאליה נרתמה, היא ביצעה במסירות ובהתלהבות את תפקיד יו”ר החברה הפסיכואנליטית בישראל ופעלה רבות לקדם את הפסיכואנליזה מיסודו של פרויד. תקופת כהונתה התאפיינה בטיפוח הידברות בין הזרמים והדורות בחברה. היא ייצגה את החברה בכבוד בפדרציה הפסיכואנליטית האירופית והיתה חברה פעילה ומוערכת בוועדות ובקבוצות החשיבה השונות.
ארליך מאיר צד נוסף בפעילותה של רנה: ייעוץ ארגוני בגישה פסיכואנליטית ומערכתית. היא היתה ממקימות התוכנית לייעוץ ולפיתוח ארגוני, המכשירה אנשי מקצוע מתחומים שונים להתבונן בארגונים לא רק בצורה אמפירית אלא אף להתעמק בתהליכים פחות מודעים בארגון (חרדה מפני תחרות, התגוננות, קביעת גבולות) והיתה ממייסדות “עמותת אפק” שנועדה לקדם נושא זה. שנים רבות היא עבדה בבית הספר למנהיגות של צה”ל. רנה ובעלה דני אליאלי, גידלו את שלושת הילדים, ערן, דורון ומיה, אשר יחד עם בני זוגם וילדיהם היוו מרכז משמעותי מאוד בחייה.
27 November 1943 – 20 August 2005
A Personal Reminiscence[1]
Laurence J. Gould, Ph.D.
Before beginning, a few words are in order. Writing about someone you love is inevitably a deeply personal matter. Since Rina was, for me, an unabashed object of love, you must retain some perspective about what I say. This is my Rina – all of you who knew her, will have your own.
First, I would like to bow to the conventional by simply and briefly listing some of the highlights of Rina’s extraordinary career. There are many, many others.[2]
At the time of her death, Rina was the President, a faculty member and Training Analyst at the Israeli psychoanalytic Society. She was, as well, a founder and the former Co-Director of the Program in Organizational Development and Consultation – A Systems psychoanalytic Perspective at the Sigmund Freud Center of the Hebrew University in Jerusalem.
For almost all of her career, spanning 35 years, Rina worked first as a clinical psychologist, and subsequently as a both a psychoanalyst and an organizational consultant. In the latter role, she worked with various organizations in industry, health, education, banking and art, both in Israel and internationally. One particularly notable and very public engagement was her three year consultation to the United States Holocaust Memorial Museum, which resulted in a major publication (1995) with the Museum’s Director, J. Weinberg. – The Holocaust Memorial Museum in Washington. In addition to her organizational consultation work, her other applied work included group relations training, coaching, and large-scale crisis intervention projects (e.g., the effects of the Gulf War in Israel).
Rina was also on the faculty of the Tel-Aviv Medical School’s Program of psychotherapy, and in addition to her own, very active clinical practice – she was arguably the most sought after analyst in Israel – she taught, conducted training analyses and supervised training cases at the Israeli psychoanalytic Institute.
I first met Rina at a conference in Montreal, where she gave a paper on the closing of the Dorot Center for psychotherapy and Consultation, which she co-founded and directed for 12 years. As I remember the experience I sat in the audience thinking that I had never heard anyone give a professional paper that was, at the very same time, so thoroughly personal and intellectually rigorous. It was stunning.
When she had finished I approached her and blurted out, “you ought to get on the first plane back to Israel. You will be envied to death.” I certainly did not intend to say this. She smiled somewhat awkwardly, and as we began to talk we discovered several mutual friends – colleagues who had studied in the States and then returned to Israel. From that moment our relationship seemed to effortlessly take hold and develop. And four months later Rina came to my home for what was the first of many visits with myself and my family – and subsequently, we had many visits with her family in Israel. Although we spent as much time together as geography allowed, a few years later we were finally able to embark on two major projects, which provided substantial opportunities to collaborate.
The first was our work – for about three years – at the Holocaust Memorial Museum in Washington, and the second was the founding and co-directing of the Program in Organizational Development and Consultation. Although both of these projects were very successful (the Program continues), it was largely Rina’s genius for managing the explosive, complex web of relationships they required – especially the work at the Museum – which made them possible. At the Museum, as you easily can imagine, the staff’s daily confrontation with Holocaust materials stimulated intense painful anxieties which were always on the verge of exploding. It was Rina’s extraordinary skill and presence which helped to contain these, so that the work could proceed. To this day I think only Rina could have done this – certainly not me.
At this juncture you may not unreasonably imagine that I am lost in a haze of idealization. But what is so startling, as least as I think about it, is that so many people, like myself, who loved and deeply respected Rina, did not, in fact, idealize her in any dynamic sense of that term. She always remained down to earth and fully engaged in a way that did not foster idealization – only a deep and abiding sense of her gifts and her pleasure in sharing them, not from on high but eye to eye, where relationships are mutually nourishing.
What I have said thus far applies even more so to her family. Rina was a very special mother, wife, sister and grandmother. There is simply no one I’ve ever known who was so available and generous, and those who spent the most time with her – her family – are the legacy of Rina’s grace. It is not simply that each is, in their own way, so special, but rather they are not replicas of Rina. That was her gift – to foster the unique development of those with whom she had contact. And as much to the point, together they – her husband Dani, her three children and their spouses, and now seven grandchildren – are, without exception, a wonderfully close, loving family. I’m sure this is the legacy that Rina would most cherish.
Rina was an enthusiastic and valued supporter of O&SD, serving as an Associate Editor for three years, starting with the first issue in which she also published an article (2000).
At the first evening of the Shiva, I said to a close mutual friend “I can hardly imagine the family without Rina.” She replied, “I can hardly imagine a world without Rina.” For both of us this was a quite understandable feeling in the moment, but with the return of reflection that only time can bring, we can, of course, imagine such a world, because to have known Rina is to know with visceral certainty that there is a future worth imagining.References
הרהורים על הורות – או חדר הילדים הסגור – פנטזיה משלימה לסצינה הפרימרית. סאמיט – יום עיון, 14 לנובמבר 2000
Weinberg, J. and Elieli, R. (1995). The Holocaust Museum in Washington. New York: Rizzoli.
Elieli, R. (2000). A Journey towards integration: a transitional phase in the organizational life of a clinic. Organisational and Social Dynamics, Vol. 1, No. 1, 21-41.
Previously published in Kav Ofek (no.6, 2005), the in-house publication of OFEK (Organization, Person, Group – The Israel Association for the Study of Group and Organizational Processes).
