בנה-מוזס, אגי

נולדה בבודפשט הונגריה בשנת 1929

עלתה לארץ בשנת 1976

נפטרה בירושלים בשנת 1979

אגנס “אגי” יהודית בנה-מוזס נולדה בשנת 1929 בבודפשט הונגריה. היא ומשפחתה שרדו את הכיבוש הגרמני ואת הטרור הקשה שספגו יהודי בודפשט, בזכות סיוע של הדיפלומט השוודי ראול ולנברג; פרט לאביה שנרצח זמן קצר לפני סוף המלחמה. בשנת 1948 נסעה אגי לשוויץ במטרה ללמוד פסיכולוגיה אצל ז’אן פיאז’ה. בשנת 1950 היא וחברתה אן-מארי וייל היגרו ללונדון במטרה לעבור הכשרה פסיכואנליטית. אגי עברה את הכשרתה כאנליטיקאית ילדים אצל אנה פרויד, ולאחר מכן השלימה את הכשרה בחברה הפסיכואנליטית הבריטית. במהלך 29 שנים, ממש עד שעלתה לארץ, עבדה כפסיכואנליטיקאית ילדים בכירה במרפאת המפסטד. בשנים אלה הייתה אגי חברה בולטת בקהילה הפסיכואנליטית, ופסיכואנליטיקאית מנחה מבוקשת עבור מתמחים שטיפלו בילדים ובמבוגרים. היא גילתה עניין רב בילדים ומבוגרים גבוליים, דבר שהשתקף במאמרים שכתבה על פתולוגיה-עצמית של ילדים. במאמר אחר משנת 1977, שעסק בטיפול בילדים להורים חירשים, היא שיערה שהעדר תקשורת שמיעתית ומילולית מובילה לליקויים קונטיביים ופגיעה בתפקודי האגו.

בשנת 1976 נישאה לרפאל מוזס (1924-2001), פסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר גרמני שעלה לארץ בשנת 1937, ועלתה בעקבותיו לישראל. היא התקבלה כחברה בחברה הפסיכואנליטית הישראלית. כשנה לאחר עלייתה לארץ, חלתה אגי בסרטן קטלני. ב10 במאי 1979 אגי נפטרה בירושלים לאחר מאבק במחלת הסרטן.

לאחר מותה בטרם עת ספדה לה אנה פרויד: (תרגום חופשי, א.פ)

חלפו 29 שנים מאז שאגי וחברתה אן-מארי נכנסו בדלתות מרפאת המפסטד, בדרישה דחופה לעבור הכשרה. בקשן נענתה ומאותו יום ועד היום שבו עזבה את אנגליה כדי להתחיל חיים חדשים בישראל, אגי בנה הייתה חברה פעילה וחיונית בקהילת המפסטד שלנו.

מעטים בינינו מאמינים שהאירועים בעולם הזה מוסדרים על ידי כוח עליון מיטיב, ומנסים לייחס כוונה ומשמעות אפילו להתרחשויות הטרגיות ביותר. להיפך, רובנו משוכנעים בקיומו של גורל עיוור, כלומר, גורל עיוור עד כדי כך שהוא נוטה לדלג על הזקנים שכבר נשאו את תוכניותיהם ומשימותיהם עד להשלמתם, לבחור את קורבנותיו מבין אלה שנמצאים עדיין באמצע חייהם.

אגי הייתה אחד מקורבות אלה. היא עברה ממעמד של תלמידה למורה; עברה מתלות לעצמאות בענייני החשיבה; מהצטרפות למוסדות שנוצרו על ידי אחרים, להיות מי שמקימה מוסד בזכות עצמה; משנים של חתירה לאושר אישי, להגשמת תקוותיה וחלומותיה. אגי נתנה את עצמה מכל הלב לכל מי שהיה לפניה, בדחף המניע אותה, בחשיבתה הביקורתית, בכל החום והמרץ בזכותם נודעה. היא הותקפה על ידי הסרטן, שהתברר כקטלני, ממש ברגע בו הייתה על ספן של פעילויות ואפשרויות חדשות. בכל מוות של אדם כמו אגי, איננו מאבדים רק את האדם שהיה יקר לליבנו, אלא גם את כל הפוטנציאל הטמון בו, כמו גם את כל התוכניות והחלומות שהיו עשויים להפוך למציאות.

מותה של אגי מזעזע במיוחד כיוון שהיה בלתי צפוי לחלוטין לקרוביה. ישנן ספקולציות רבות מדוע בחרה לעשות זאת כך. אולי היא חששה מהרחמים והסימפטיה שתביא ידיעת מחלתה. אבל אני לא מאמינה שזו הייתה הסיבה היחידה שגללה היא התעקשה על הפרטיות והסודיות הזו, ולא סיפרה על מחלתה לחבריה ומכריה. אני מתארת לעצמי שהיא לא הייתה מסוגלת לראות את העתיד שלא במונחים של החיים; שהגישה הזו היא זו שהותירה אותה מלאת תקווה עד הסוף; שהיא רצתה שהעולם הסובב אותה ישתתף עמה באמונה הזו.

דברים לזכרה מאת אנה פרויד:

(1979) Agi Bene-Moses. Bulletin of the Anna Freud Centre 2:163

פרסומים:

Bene, A. (1979) The Question of Narcissistic Personality Disorders: Self Pathology in Children. Bulletin of the Anna Freud Centre 2:209-218

Bene, A. (1978) “Beyond the Infantile Neurosis” Collected Essays Sara Rosenfeld London; Sara Rosenfeld Research Fund, Hampstead Clinic, £2.50. Journal of Child Psychotherapy 4:137-138

Bene, A. (1977) The Influence of Deaf and Dumb Parents on a Child’s Development. Psychoanalytic Study of the Child 32:175-194

Agi Bene-Moses died on May 10th in Jerusalem. She was a senior child psychoanalyst at the Hampstead Clinic, where she had played an active part in the training and research activities for many years. Born in Hungary, she came to England via Switzerland, and qualified first as a Child psychotherapist, going on to train with the British psycho-Analytical Society. She was a prominent member of the psychoanalytic community, and as a training analyst and supervisor of both adult and child cases was very much in demand. She left England some two years before her death to join Rafael Moses, and tragically fell ill a year after her emigration. She was cremated at Golders Green Crematorium in London on May 18th.

Anna Freud paid her the following tribute:

‘I speak of Previous Agi Bene-Moses’ death to-day since I have known her longer than most of the friends and colleagues gathered here in the Crematorium to pay tribute to her memory. It is now 29 years since she and her friend Anne-Marie walked through the doors of the Hampstead Clinic, urgently demanding to be trained. The request was granted and from that day to the day when she left England to begin a new life in Israel, Agi Bene was an active, vital, stimulated and stimulating member of our Hampstead community.
There are not many people among us here who believe that the events in this world are regulated by a benevolent superior power, and who try to ascribe intention and meaning even to the most tragic happenings. On the contrary, most of us are convinced of the workings of a blind fate, that is, a fate so blind that it is apt to by-pass the old who have already carried their plans and tasks to completion, and to take its victims from those who stand in the middle of life.
I see Agi Bene (as we have known her) as a victim of this kind. She had passed from the status of student to that of teacher; from dependence to independence in matters of thinking; from joining institutions created by others to being in a position of setting up her own; from years of striving for personal happiness to the fulfilment of her hopes. To whatever was before her, she would without doubt have given herself wholeheartedly, with the active drive and critical force for which she was known, and with the whole warmth and vigour of her personality. It was at this moment, on the threshold of new activities and possibilities, that she was attacked by the cancer which proved fatal.
With every death such as hers, we lose not only people who have become part of our own lives, we lose also all the potentialities inherent in them, as well as all the plans and dreams which they might have turned into realities.
Agi Bene’s death proved all the more shocking to her friends since it was unexpected by those closest to her. There is much speculation why she wanted it that way. She might have dreaded the pity and sympathy which would have gone out to her and against which her pride in her own strength would have revolted. But I do not believe that this was the only reason why she insisted on the privacy and secrecy which excluded others. I rather imagine that it was not her way to see the future otherwise than in terms of living; that it was this attitude which left her hopeful until the very end; and that she wished the world around her to share in that belief.’