נולדה באסן, גרמניה בשנת 1933
עלתה לארץ בשנת 1936
נפטרה בירושלים בשנת 2021
מזכירת החברה 1983-1985
יו”ר החברה 1985-1987
יו”ר ועדת הוראה 1999-2003
משפחת המוצא
פרופ’ רבקה אייפרמן נולדה בשנת 1933 בעיר אסן, גרמניה. בתם הבכורה של הוריה, אינגריד, נפטרה בהיותה תינוקת בעקבות רשלנות רפואית. שנתיים לאחר מכן נולד אחיה הגדול יעקב. בשנת 1936, כשהייתה בת 3, רבקה עלתה לארץ עם הוריה, סביה מצד אמה, ואחיה בן החמש, בעקבות עליית הנאציזם והאנטישמיות הגוברת, שהביאה לפיטורי אביה מעבודתו כסוכן של תעשיות מתכת כבדה. זמן קצר לאחר העלייה נסעו הוריה לחפש אחר אפשרויות התמקמות ופרנסה, ואותה ואת אחיה השכינו במעון לילדים. על כך היא כותבת באתר הזיכרון שהכינה לזכר אחיה, מתארת חוויה של מצוקה, ונטישה מצד הוריה, ואת הברית העמוקה שלה ושל אחיה, שטיפל בה, והיה שם איתה כשומן ומגן. לאחר תקופות מגורים ברמת-גן, בתל-אביב ובבית-הכרם בירושלים, התיישבה המשפחה בשכונה בת קומץ בתים בקצהָ הדרומי של פרדס-חנה, בה עברו עליה מרבית ילדותה ונעוריה. לנוכח קשיי ההסתגלות של ההורים, התחזקה אף יותר הברית בין האח הבוגר והאחראי לרבקה התוססת וההרפתקנית. רבקה מספרת שמשפחתה חיה ברמה כלכלית גבוהה יחסית למרבית האוכלוסייה בסביבתם, אך הייתה חרדה כלכלית. בנוסף, איומי מלחמת העולם ואֵימותיה, אף הם לא פסחו על ביתה: היו בני משפחה שנותרו מאחור, וניספו בשואה.
כשהייתה בת 15 אחיה האהוב שהיה לה לעוגן נפל, במלחמת השחרור, בקרב כוריכור בי”א בתמוז ה’תש”ח (18 ביולי 1948). הוא הותיר את רבקה לפלס את דרכה בתוך היגון בכוחות עצמה. רבקה מספרת על האובדן הקשה מנשוא, לצד הקושי להתמודד עם מצוקת הוריה, שהתקשו להשתקם לאחר מות בנם הבכור והאהוב. הוריה התגרשו ונישאו מחדש. לאחר האסון אביה לקה בלבו ואושפז מספר פעמים. רבקה שעבדה זמנית כמורה במעברת תלפיות בירושלים, עברה להתגורר בתל-אביב והייתה לצד אביה בתקופה הממושכת שבה היה מאושפז. הוא נפטר כשהייתה בת 19. גם אמה התקשתה להתמודד נפשית עם אובדן הבן, ורבקה ליוותה אותה ותמכה בה בדרכה הכואבת, עד לפטירתה בשנת 1970, כשרבקה הייתה בת 37.
כך הייתה דרכה של רבקה צבועה במשברים ושכול, אך בתוך הכאב הנורא סללה לעצמה דרך ייחודית; היא הצטיירה כיחידה בדרכה, חריגה למדי בנוף חברתי ישראלי של מהגרים בני מהגרים שבאו מאיימי השואה אל המאבק הקיומי של החברה הישראלית עוד בימי טרום המדינה. יחד עם המאמץ להסתגל ולמצוא את מקומה בחברה הישראלית המסתכלת קדימה כפי שהכתיב האתוס הישראלי באותם ימים, רבקה לא חדלה לשאת את כאבי הנפש, ולחפש קרבת נפש שתקל על יתמותה ובדידותה. זאת הייתה משאלה קשה בתוך חברה שואפת להצלחה ונורמליות של ראשית המדינה. היא הייתה אישה ׳שיוצאת מהקווים׳: הרפתקנית, לא פועלת מתוך מוסכמות, מדברת מתוך אמת שלה, בין אם היא מקובלת ובין אם לא. מעיזה לשאול שאלות, מתעקשת על מה שחשוב לה, בלי לעשות חשבון.
דרכה המקצועית
רבקה למדה בסמינר למורים בירושלים, ועבדה שנה במעברה בירושלים כחלק מהכשרתה. אחר כך היא נסעה לאנגליה ללמוד פסיכולוגיה: תואר ראשון למדה באוניברסיטת מנצ’סטר ותואר שני באוניברסיטת קולג’ בלונדון. שם היא עשתה את הדוקטורט שלה על תפיסת הסיבתיות, על רקע עבודתו של אלברט מישוט, פסיכולוג בלגי. באותם ימים נפתח בפניה עולם חדש ומרתק של דעת וחוויות. אז פגשה את ג’יין סטיוארט, שהייתה חברתה הקרובה מאותם ימים ועד סוף חייה. רבקה התוססת מלאת החיים והכריזמה מתוארת בהספד של חברתה, והוא מצורף בהמשך.
בשובה ארצה בנתה רבקה קריירה אקדמית כצפוי, הצטרפה לסגל המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והתגוררה בירושלים. בראשית דרכה המחקרית עסקה בקוגניציה, בשנות השישים בנתה פרויקט גדול של מחקר משחקי רחוב של ילדים, ואופי המחשבה מאחוריהם ובהעברה של משחקים אלו בין קהילות ותרבויות. המחקר עורר עניין נרחב והיא נסעה אתו לכנסים ברחבי העולם, ושהתה תקופה ממושכת ביפן. בדיעבד הסתבר שהמחקר על משחקי ילדים פתח לרבקה דלת לעולמה שלה, והיא לקחה מה שלמדה מן המחקר באקדמיה אל ההתבוננות הפסיכואנליטית שהפכה למרכז חייה. המשחק האוטונומי של ילדים כפי שהוא מתבטא במשחקי רחוב נתן לה הזדמנות לתת ביטוי בעולם האקדמי לחוויות יסוד שלה כילדה. ילדה בודדה, חזקה, כועסת שהופכת כעס, קנאה, צורך עז לשלוט ולהצליח לצורת ביטוי יצירתית מעצימה. המאמר נמצא ברשימת המאמרים המצורפת.
התקופה הזאת של חייה האקדמיים לא זכתה למקום רב בתיאור חייה. היא סיכמה את התקופה הזאת באמירה חזקה, מגלה ומכסה כאחת” :הלכתי לטיפול כי סבלתי מספיק”. הכאב הנפשי הוביל אותה לטיפול פסיכואנליטי והיא מצאה בו מזור ומשמעות מרכזית לחייה. בראיון שנעשה עמה בחברה הפסיכואנליטית היא נשאלה: אילו פגשת את פרויד מה היית שואלת אותו? היא השיבה שהייתה אומרת לו תודה: ״אילולי פרויד כל חיי היו נראים אחרת ופחות טוב. להרגיש כזו אסירות תודה זו חוויה עמוקה ואמיתית.”
כשהייתה בת 37 החלה את לימודיה במכון, בעקבות האנליזה שעברה בעצמה. היא הייתה מבוגרת ביחס לחבריה לקבוצה, וחסרת הכשרה קלינית. מאז הקדישה את עצמה לפסיכואנליזה: לימדה באוניברסיטה ובמכון הפסיכואנליטי; שימשה בתפקידים שונים בחברה הפסיכואנליטית; הדריכה והנחתה דורות של מטפלים וסטודנטים; קיבלה מטופלים בקליניקה. בין תחומי העניין המרכזיים שבהם עסקה: אנליזה עצמית, החלום, אגדות ילדים, התהליך היצירתי והוראת הפסיכואנליזה. בנוסף, מצאה דרך להאיר באמצעות החקירה העצמית גם את כתביו של פרויד: היא העמיקה לקרוא בנפשו של פרויד עצמו וחיפשה לגלות את עצמה בתוך הדיאלוג המיוחד שיצרה עם כתביו. במאמר על הזיכרונות המרחפים (2015) זיהתה מוטיב של אובדן הטמון בעצם הזיכרון של מה שהיה ונעלם. היא הקשיבה לעצמה מקשיבה לפרויד ומצאה מקום על ידו לחוויית ההזדקנות שלה. בסיום המאמר היא כותבת: “נעשיתי מודעת לעובדה שהמוטיב של אובדן וחלופיות שחשפתי במאמר כולו, ללא ספק קשור לכך שהגעתי לגיל שמונים.”
החוויה הפסיכואנליטית שהיא הוקירה כל כך השפיעה גם על הדרך שהיא לימדה עוד בתקופת ההוראה של סטודנטים לפסיכולוגיה באוניברסיטה, וכמובן גם על הדרך שראתה הוראת פסיכואנליזה במכון: בעיניה זו צריכה להיות חוויה פסיכואנליטית כשלעצמה. היא רצתה לבנות את ההכשרה במתכונת של תכנית פתוחה בדגם אוניברסיטאי של קרדיטים, בלי מוקדם ומאוחר מובנה מראש, היא ראתה לנגד עיניה אפשרות של המתמחה ללמוד בעצמו על פי התהליך האישי שהוא עובר בהכשרה. היא הייתה נאמנה למחשבה שהקבוצתיות לא תומכת בלמידת פסיכואנליזה, וכי ההתפתחות להיות אנליטיקאי היא מהלך מאד אישי.
האנליזה העצמית השפיעה על המודוס של כתיבתה: כתיבה חושפנית המציגה לקורא שיח שהתקיים בתוכה. בקריאה נוספת נראה שהיא יצרה בטקסטים שלה דיאלוגים חד צדדים שהם מעין הזמנה נמשכת להיכנס אתה לדיאלוג גם בהיעדרה. נראה שלא פשוט היה לאחרים להיענות להזמנה כזאת, ולא היו לה שותפים רבים. אולם היא זכתה להכרה רבה בהעזה שלה ובנאמנות לדרכה. בתוך החברה הפסיכואנליטית הישראלית המורכבת ורבת המתחים, רבקה חיפשה ערוצים לדיאלוג עם חברים שהחזיקו בתפיסות פסיכואנליטיות שונות ואף מנוגדות לשלה מתוך רצון לשכנע אך גם מתוך משאלה ליצור באמצעותו דיבור אינטימי קרוב ונמשך שהיא ביקשה להיות בו עד סוף חייה.
רבקה נפטרה ב16.12.2021, בת 88 במותה.
מסמכים מצורפים
הריאיון שערך ערן רולניק עם רבקה אייפרמן בכנס החברה בדצמבר 2011.
רשימת מאמרים של רבקה אייפרמן:
