נולדה ב 1933 באסן, בגרמניה
עלתה לארץ בשנת 1936
נפטרה ב 2021 בירושלים
דברים אודות רבקה אייפרמן
רבקה הצטיירה כיחידה בדרכה, חריגה למדי בנוף חברתי ישראלי של מהגרים בני מהגרים שבאו מאיימי השואה אל המאבק הקיומי של החברה הישראלית עוד בימי טרום המדינה. ילדים מהגרים שנעקרו מבתים מסודרים וסביבה מוכרת, נעקרו עם הוריהם שאיבדו את עולמם עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הילדים המהגרים נפגעו פעמיים – הם עצמם איבדו בית וסביבה בטוחה ומוכרת. אך נוסף לכך הם חוו את טראומת הימים ההם בביתם עם הוריהם החבולים שגלו מביתם ומחייהם. בני דור הזה וילדיהם פרצו מסלולים שונים של התחברות ויצירה בחברה הצעירה של טרום המדינה. רבקה בת השלוש הגיעה לפלסטינה בשנת 1936 עם הוריה ועם אחיה בן החמש, יעקב. לנוכח קשיי ההסתגלות של ההורים, התחזקה ברית האחים בין האח הבוגר והאחראי לרבקה התוססת וההרפתקנית. אחיה האהוב שהיה לה לעוגן נפל במלחמת השחרור, והותיר את רבקה לפלס את דרכה בתוך היגון בכוחות עצמה. כך הייתה דרכה של רבקה צבועה באסונות של משברים ושכול. בתוך הכאב הנורא רבקה סללה לעצמה דרך ייחודית.
באתר הזיכרון לזכר אחיה שנפל במלחמת השחרור רבקה סיפרה על בית ילדותם, תיארה את אישיותו המיוחדת של אחיה ואת החיים שלה אתו. הסיפור שלה נעצר עם נפילתו. רבקה לא סיפרה על עצמה ועל קורותיה. הסיפור שלה עצמה נמצא בחיים שהיא יצרה, בבחירות שבחרה להתמסר אליהן, בלימודים שבחרה ללמוד ולחקור.
בפגישה עם חברתה מאז אותם ימים אפשר היה לחוש איך האינטנסיביות הרגשית של רבקה עוררה באחרים רבדים של תגובות מורכבות. יחד עם המאמץ להסתגל ולמצוא את מקומה בחברה הישראלית המסתכלת קדימה כפי שהכתיב האתוס הישראלי באותם ימים, רבקה לא חדלה לשאת כאב נפשי קשה, ולחפש קרבת נפש שתקל על יתמותה ובדידותה. זאת הייתה משאלה קשה בתוך חברה שואפת להצלחה ונורמליות של ראשית המדינה.
רות, חוקרת ספרות השוואתית ומתרגמת מגרמנית לעברית, נפגשה עם רבקה בסמינר על פסיכואנליזה וספרות בשנות השמונים של המאה העשרים. רבקה הביאה את העיסוק העמוק שלה באנליזה עצמית, שהביא אותה לחקור את שפת האם הגרמנית שלה. רות עסקה בגרמנית ובפסיכואנליזה מנקודת המבט של מתרגמת. התוכן המחבר בין השתיים גם הדגיש הבדל בין זיקה תרבותית אינטלקטואלית של חוקרת הספרות לבין זיקה נפשית קיומית של פסיכואנליטיקאית שחיפשה בתוך עצמה את שורשיה הנפשיים.
רבקה למדה בסמינר למורים בירושלים. בקורות חייה היא מציינת שעבדה שנה במעברה בירושלים כחלק מהכשרתה- נראה שבדרכה המיוחדת כל התנסות הייתה משמעותית בעיניה.
אחר כך היא נסעה לאנגליה ללמוד פסיכולוגיה, והשלימה שם את לימודיה האקדמיים. באותם ימים נפתח בפניה עולם חדש ומרתק של דעת וחוויות. אז פגשה את חברתה ג’יין סטיוארט שהייתה חברתה הקרובה מאותם ימים ועד סוף חייה. ההספד המרגש של ג’יין על רבקה מעניק חוליה שחסרה ומספר את סיפורה של רבקה ממקום אחר, פתוח, הרפתקני, כפי שהיא התגלתה כעבור שנים למי שהכיר אותה בחברה. רבקה התוססת מלאת החיים והכריזמה מתוארת בהספד של חברתה, והוא מצורף בהמשך.
בשובה ארצה בנתה רבקה קריירה אקדמית כצפוי. היא בנתה פרויקט גדול של מחקר משחקי רחוב של ילדים. המחקר הזה עורר עניין נרחב והיא נסעה אתו ברחבי העולם. התקופה הזאת של חייה האקדמיים לא זכתה למקום רב בתיאור חייה. היא סיכמה את התקופה הזאת באמירה חזקה, מגלה ומכסה כאחת:
“הלכתי לטיפול כי סבלתי מספיק”. הסבל הוביל אותה לטיפול פסיכואנליטי והיא מצאה בו מזור ומשמעות מרכזית לחייה. בראיון שנעשה עמה בחברה הפסיכואנליטית היא נשאלה: אילו פגשת את פרויד מה היית שואלת אותו? היא השיבה שהייתה אומרת לו תודה: ״אילולי פרויד כל חיי היו נראים אחרת ופחות טוב. להרגיש כזו אסירות תודה זו חוויה עמוקה ואמיתית.”
בדיעבד הסתבר שהמחקר על משחקי ילדים גם פתח לרבקה דלת לעולמה שלה, והיא לקחה מה שלמדה מן המחקר במשחקי ילדים באקדמיה אל ההתבוננות הפסיכואנליטית שהפכה למרכז חייה. המשחק האוטונומי של ילדים כפי שהוא מתבטא במשחקי רחוב נתן לה הזדמנות לתת ביטוי בעולם האקדמי לחוויות יסוד שלה כילדה. לאור ההתנסות החדשה בפסיכואנליזה, פתחה את העניין שלה במשחקי ילדים אל עצמה, אל זיכרונותיה וחוויותיה שלה כילדה. ילדה בודדה, חזקה, כועסת שהופכת כעס, קנאה, צורך עז לשלוט ולהצליח לצורת ביטוי יצירתית מעצימה. המאמר נמצא ברשימת המאמרים המצורפת.
חווית היסוד של רבקה עם הכוח המרפא ונותן המשמעות של הפסיכואנליזה השפיעה על הסוגיות שעניינו אותה ועל האופן שהיא נגעה בהן:
נושאים שלימדה – אסוציאציות חופשיות, חלומות. הלא מודע כפי שהוא מופיע בחוויה העצמית בתהליך של אנליזה עצמית. היא מצאה דרך להאיר באמצעות החקירה העצמית גם את כתביו של פרויד. רבקה העמיקה לקרוא בנפשו של פרויד עצמו וחיפשה לגלות את עצמה בתוך הדיאלוג המיוחד שיצרה עם כתביו. במאמר על הזיכרונות המחפים (2015) היא זיהתה מוטיב של אובדן הטמון בעצם הזיכרון של מה שהיה ונעלם. היא הקשיבה לעצמה מקשיבה לפרויד ומצאה מקום על ידו לחוויית ההזדקנות שלה. בסיום המאמר היא כותבת:
“נעשיתי מודעת לעובדה שהמוטיב של אובדן וחלופיות שחשפתי במאמר כולו, ללא ספק קשור לכך שהגעתי לגיל שמונים.” (תרגום שלי ש”כ).
החוויה הפסיכואנליטית שהיא הוקירה כל כך השפיעה גם על הדרך שהיא לימדה עוד בתקופת ההוראה של סטודנטים לפסיכולוגיה באוניברסיטה. וכמובן היא השפיעה על הדרך שראתה הוראת פסיכואנליזה במכון. בעיניה זו צריכה להיות חוויה פסיכואנליטית כשלעצמה. היא רצתה לבנות את ההכשרה במתכונת של תכנית פתוחה בדגם אוניברסיטאי של קרדיטים, בלי מוקדם ומאוחר מובנה מראש, היא ראתה לנגד עיניה אפשרות של המתמחה ללמוד בעצמו על פי התהליך האישי שהוא עובר בהכשרה. היא הייתה נאמנה למחשבה שהקבוצתיות לא תומכת בלמידת פסיכואנליזה, וכי ההתפתחות להיות אנליטיקאי היא מהלך מאד אישי.
האנליזה העצמית השפיעה על המודוס של כתיבתה. הכתיבה שלה חושפנית ומציגה לקורא שיח שהתקיים בתוכה. בקריאה נוספת נראה שהיא יצרה בטקסטים שלה דיאלוגים חד צדדים שהם מעין הזמנה נמשכת להיכנס אתה לדיאלוג גם בהיעדרה. נראה שלא פשוט היה לאחרים להיענות להזמנה כזאת, ולא היו לה שותפים רבים. אולם היא זכתה להכרה רבה בהעזה שלה ובנאמנות לדרכה.
בתוך החברה הפסיכואנליטית הישראלית המורכבת ורבת המתחים, רבקה חיפשה ערוצים לדיאלוג עם חברים שהחזיקו בתפיסות פסיכואנליטיות שונות ואף מנוגדות לשלה מתוך רצון לשכנע אך גם מתוך משאלה ליצור באמצעותו דיבור אינטימי קרוב ונמשך שהיא ביקשה להיות בו עד סוף חייה.
מסמכים מצורפים
ההספד של מירה ארליך גינור עם היוודע דבר מותה של רבקה.
הריאיון שערך ערן רולניק עם רבקה אייפרמן בכנס החברה בדצמבר 2011.
רשימת מאמרים של רבקה אייפרמן:
Eifermann (2010) Language and Music in Rena’s Life and Work
Eifermann (1989) ‘It Suddenly Came to Me’ – On the ‘Occurrence’ of an Idea and its Sequel
Eifermann (1987) Fairy Tales – a Royal Road to the Child within the Adult
Eifermann (1987) Children’s Games, Observed and Experienced
