אייטינגון, ד”ר מקס

נולד במוהילב ב 1881
עלה לפלסטינה ב 1933
נפטר בישראל ב 1943הקים את המכונים הפסיכואנליטיים בברלין ובירושלים:באתרעל חייו ועבודתו מתוך הויקיפדיה
:קישורים מתוך הספר לזכרו

דברי הספד של משה וולף-
דברים של משה סמילנסקי –
סיפרו שכתב ש״י עגנון לזכרו: טלית אחרת-
דבריה של מרגרט ברנדט במלאת עשור למכון הארצישראלי לפסיכואנליזה –

מקס אייטינגון
היה רופא ופסיכואנליטיקאי יהודי-גרמני יליד רוסיה הלבנה, מייסד המכון הפסיכואנליטי בירושלים. יחד עם קרל אברהם היה מייסד המרפאה הפסיכואנליטית בברלין, וכן ניהל אותה בין השנים 1920-1933. היה יושב ראש האיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי בין השנים 1925-1932.

כיהן כיושב ראש הראשון (1925-1943) של ועד ההוראה הבינלאומי

 (International Training Committee) של הפסיכואנליזה, פעל להקניית הידע הפסיכואנליטי לדור חדש של מטפלים בשיטה זו, והשקיע מאמצים בסטנדרטיזציה של הוראתה. אייטינגון גם ניהל ומימן, במשותף עם אבי הפסיכואנליזה  זיגמונד פרויד, את ההוצאה לאור שהוקמה על ידי פרויד.

ילדות ונעורים 

מקס אייטינגון נולד כילד רביעי למשפחה יהודית עשירה, במוהילב שברוסיה הלבנה, אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית. אמו הייתה חסיה אלכסנדרה לבית ליפשיץ, ואביו, חיים אייטינגון, היה תעשיין וסוחר פרוות. המשפחה עברה מאוחר יותר ללייפציג בגרמניה, שם רכש אביו מעמד נכבד בקהילה היהודית המקומית, תרם לבניית בית כנסת אורתודוקסי ולהקמת בית חולים יהודי מודרני ופתוח לבני כל הדתות.

אייטינגון סבל בילדותו מגמגום קשה שגרם לו לעוגמת נפש רבה ולעזיבת בית הספר.  הוא המשיך את לימודיו בתיכון במסלול של בית ספר אקסטרני. על מנת להשלים את בחינות הבגרות למד אייטינגון בכמה אוניברסיטאות – בהאלה, היידלברג ומרבורג (שם זכה לשמוע הרצאות מפי הפילוסוף הרמן כהן) . הוא השקיע בלימוד שפות, ובבגרותו שלט בעשר שפות. בין השנים 1902–1909 למד רפואה באוניברסיטת מרבורג.

ראשית דרכו כפסיכואנליטיקאי

בתום לימודי הרפואה, עבד אייטינגון בבית החולים הפסיכיאטרי האוניברסיטאי המסונף לאוניברסיטת ציריך) “בּוּרְגְהֶלְצְלִי” (Burghölzli) שבציריך, תחת הדרכתו של אויגן בלוילר. הודות לבלוילר וליונג, נשלח אייטינגון בינואר 1907 להתיעצות עם פרויד בקשר לחולה רב-בעיות, ונכח לראשונה בישיבות של החברה הפסיכואנליטית בווינה. להיכרותו עם זיגמונד פרויד היו השלכות משמעותיות עבורו. בשנת 1909-1908 עבר אייטינגון בעצמו טיפול פסיכואנליטי לימודי אצל פרויד, במשך כחמישה שבועות. הטיפול התנהל בדרך לא קונבנציונלית – פריפתטית, והיווה מעין התמחות אינטנסיבית בשיטה זו. בעידודו של פרויד, אייטינגון הפך לחסיד נלהב של התאוריה הפסיכואנליטית ולאחד מראשוני תלמידיו.

אחרי הקשיים הראשונים, הצליח אייטינגון לסיים את עבודת הגמר שלו ברפואה, על “ההשפעה של התקף אפילפטי על האסוציאציות החופשיות”.  (סייע לו בכך יונג (בהמשך נראה כי אייטינגון התנגד לדעותיו של יונג, כפי שעולה ממכתביו לפרויד.

עם קבלת התואר, השתקע אייטינגון בברלין, שם נהנה גם מתמיכתו הכספית של אביו העשיר. אייטינגון נישא בשנת 1913 למירה ראיגורודסקי,שחקנית בתיאטרון האמנותי המוסקבאי. הוא הפך לאחד מאנשי האליטה האינטלקטואלית של בירת גרמניה, וסייע בידי קרל אברהם להביא את בשורת הפסיכואנליזה לברלין.

נסיונו הטיפולי במלחמת העולם הראשונה

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס אייטינגון כאזרח אוסטרי לשרת כרופא צבאי. הוא שירת בתפקיד זה באזור בוהמיה, מורביה, סלובקיה והונגריה – בפראג, בקושיצה,  באיחלבה (אז איגלאו) ובמישקולץ . בעת שהייתו במישקולץ, המליץ על עמיתו, הפסיכואנליטיקאי יליד המקום שנדור פרנצי, לתפקיד של עד מומחה במשפט צבאי. באותה תקופה התחזק שיתוף הפעולה בינו ובין פרנצי – הם השתתפו בישיבות של החברה הפסיכואנליטית בבודפשט ואף עבדו ביחד.

בימי המלחמה צבר אייטינגון ניסיון רב בטיפול בנפגעי הלם קרב. הוא טיפל בהם בעזרת היפנוזה וזכה לעיטורים על פועלו. אשתו, מירה, התלוותה אליו כאחות מתנדבת בכל מקום בו שירת.

הקמת המרפאה הפסיכואנליטית בברלין

בתום המלחמה חזר אייטינגון לברלין, שם הקדיש עצמו להתפתחות הפסיכואנליזה.

ב-1910 בדומה לפרנצי, הפך לידיד נפש של פרויד ותמך במורו בשעת משבר, לעתים גם בהלוואת כסף ובמשלוחי מזון. הוא היה מעורב בניהול כמה ממפעליה החשובים של הפסיכואנליזה, כולל החברה הפסיכואנליטית בציריך ובבודפשט.

אייטינגון נכנס במקומו של אנטון פון פרוינד לוועד הסודי של תומכי פרויד. הוא מימן מכיסו את הפוליקליניקה הפסיכואנליטית שנבנתה בברלין, בשיתוף בנו של פרויד, האדריכל ארנסט פרויד. אחרי פתיחתה בשנת 1920 , ניהל אותה יחד עם קרל אברהם ועם ארנסט זימל. המרפאה שלהם היה למרכז הראשון בעולם לטיפול בשיטת הפסיכואנליטית, ולמכון הפסיכואנליטי הראשון המיועד להתמחות פסיכואנליטיקאים צעירים.

איינטינגון השקיע מאמצים רבים בהוראת הפסיכואנליזה ובסטנדרטיזציה של הוראתה. לפי המתכונת שהציע בשנת 1922, ההתמחות בפסיכואנליזה הייתה אמורה להימשך שנתיים; לאחר מכן הוארך משך ההתמחות לשלוש שנים, והיא כללה שלושה מסלולים נפרדים: סמינרים לתאוריה, אנליזה לימודית (דידקטית) אישית והדרכה של המטפלים (“סופרויזיה”) על האנליזה שלהם במטופליהם. אייטינגון הדגיש את קשר ההעברה בין המתמחה המודרך לבין המדריך, והמליץ שההעברה תהווה נושא לאנליזה האישית ולהדרכה גם יחד. כתביו בעניין יחסי ההעברה תוך כדי הדרכה הפכו לקלאסיים.

החינוך הפסיכואנליטי לפי גישתו של אייטינגון מקובל עד ימינו באיגוד הבינלאומי לפסיכואנליזה, כאחד משלשת המודלים של ההכשרה.

העלייה לארץ ישראל והקמת המכון הפסיכואנליטי בירושלים 

אחרי מות אביו בשנת 1933, לאחר המשבר הכלכלי העולמי שרושש את משאבי המשפחה – לקה מקס אייטינגון באירוע מוחי שגרם לשיתוק בידו השמאלית. עם זאת, הוא המשיך בפעילותו הארגונית והחינוכית. ב-13 ביוני 1933 לקח חלק בהלוויה של שנדור פרנצי בבודפשט ונאם שם דברי הספד לזכרו.

אחרי עליית הנאצים לשלטון ב-1933 זיהה אייטינגון את הסכנה להמשך קיומה של התנועה הפסיכואנליטית בגרמניה הנאצית) בניגוד לתחזיות של ארנסט ג’ונס ושל פרויד עצמו), ועלה לארץ ישראל. יש הטוענים כי הרעיון לעלות לארץ ולהקים בה מכון לפסיכואנליזה העסיק אותו עוד קודם לכן, בשנות העשרים.

בספטמבר 1933 עזב את גרמניה והתגורר בירושלים,  ברחוב בלפור, שם ייסד את האיגוד הארץ-ישראלי לפסיכואנליזה. הוא הקים את המכון הפסיכואנליטי בירושלים, לפי הדגם של המכון בברלין.

עם זאת, למרות מאמציו ותמיכתו של פרויד, לא הצליח אייטינגון בזמנו לשכנע את הנהלת האוניברסיטה העברית להקים בה קתדרה לפסיכואנליזה.

חשדות למעורבות בריגול

בשנת 1938 נחשד אייטינגון בצרפת בפעילות ריגול למען ברית המועצות) “פרשת פלביצקאיה”). עמיתיו הצרפתים מרי בונפרט ורנה לאפורג העידו לטובתו. אייטינגון זוּכה, והשלטונות הודו לאחר מכן כי זו הייתה “טעות אסטרטגית” מצדם. הפרשה היוותה בהמשך השראה עבור הסופר ולדימיר נבוקוב, בכתיבת הסיפור הקצר “סגן המפיק”.

עשרות שנים לאחר מותו של אייטינגון, הוא הואשם שוב בריגול סובייטי, הפעם בארצות הברית על ידי החוקר סטיבן שוורץ ואחרים. שוב לא נמצאו הוכחות לטענה זו. בין אלו שחקרו את הנושא ודחו את הטענות היו ההיסטוריונים פיטר גיי ווולטר לאקוויר.

 החשדות נגדו בפרשות אלו הועלו ככל הנראה בשל הטענה כי הוא בן דודו של איש המודיעין הסובייטי נחום אייטינגון, המוכר גם כלאוניד אלכסנדרוביץ’ אייטינגון (1899 – 1981). נחום אייטינגון היה ילידשקלוב בבלארוס, והוא הגיע לדרגת גנרל מיור בנ.ק.וו.ד) והיה שותף במזימות רצח בשירותו של סטלין, למשל ברצח לב טרוצקי.( נטען גם כי מקס אייטינגון עצמו נקרא ברוסית “מרק ייפימוביץ’ אייטינגון” או “מרק יעקובלביץ’ אייטינגון”.

עם זאת, בספר “סיור בשטח האויב והקרמלין: רישומיו של עד בלתי רצוי”, שנכתב על ידי איש המודיעין הבכיר, הגנרל פאבל א. סודופלאטוב (1907 – 1996) והופיע ברוסיה בשנת 1996 – קיים אמנם איזכור של קרוביו העשירים של סגנו, נאום אייטינגון, שחיו בארצות שונות, אך לא צויין כלל שמו של הפסיכואנליטיקאי הירושלמי מקס אייטינגון.

לעומת זאת, בשנות ה-80 התגלה כי מקס אייטינגון היה אחד התורמים החשובים ביותר למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק”פ). אך נדבנותו של אייטינגון לא באה לידי ביטוי רק בתחומים פוליטיים. למשל, הוא תרם יצירות אמנות רבות שהיו ברשותו לאוסף של בית הספר לאמנויות בצלאל, בעיקר יצירות דפוס של אמנים גרמנים ויהודים גרמנים כמו שטרוק, קורינת, שלפוגט, שפירו ואחרים, אשר נכנסו מאוחר יותר לאוסף של מוזיאון ישראל.

מותו 

מקס אייטינגון נפטר בירושלים בשנת 1943, ונקבר בבית העלמין בהר הזיתים. אלמנתו מירה הסכימה להשאיר את הבניין של המכון הפסיכואנליטי בירושלים, לרשות מוסד זה שהקים בעלה, אולם סירבה למסור את ספריית המנוח.

משה וולף היה מחליפו של אייטניגון בראש החברה הפסיכואנליטית הארצישראלית

:בשנת 1950,הוציאה החברה הפסיכואנליטית בישראל את הספר
Max Eitingon
In Memoriam

הספר מאגד דברים לזכרו של אייטינגון: הספדים ומאמרים תיאורטיים של חבריו, כל זה בשלש שפות: גרמנית, אנגלית ומעט עברית. למטה מספר קישורים מן הספר

.

הספד של משה וולף
קרא עוד

דברים לזכרו מאת משה סמילנסקי
קרא עוד

 ״טלית אחרת״ היא סיפור קצר שכתב ש״י עגנון לאחר פטירתו של אייטינגון ומקודש לזכרו

לפי עדתו של משה וולף הסיפור הוא זיכרון ילדות שעגנון הרבה לשוחח עליו עם הפרופ’ אייטינגון. בין אם מדובר בזיכרון אותנטי ובין אם בזיכרון פואטי, מדובר ככל הנראה בזיכרון של חלום. העובדה שעגנון “הרבה לשוחח עליו” עם פסיכואנליטיקאי היא בוודאי רבת משמעות
טלית אחרת, סיפרו שכתב ש״י עגנון לזכרו

מרגרט ברנדט מסכמת עשור למכון הארצישראלי לפסיכואנליזה

כתביו

אייטינגון פרסם בחייו כשלושים מאמרים, בהם:

·         “גאונות, כשרון ופסיכואנליזה” – 1912
(Genie, Talent und psychoanalyse)·         “אלהים ואב” – 1914
(Gott und Vater)·         Ein Fall von Verlesen – 1915כמו כן הציג 15 מחקרים בפני קונגרסים בינלאומיים לפסיכואנליזה מברלין 1922 ועד פריז
1938